אם זה לא שבור

העלייה של "התיקון", סדרת המקור הראשונה של ערוץ סאנדאנס לשידור סדיר ב־HOT היא סיבה נהדרת להתייחס לאחת מסדרות הדרמה הטובות של השנה. כמה חודשים לפני סיומה, אפשר כבר לדבר על הכניסה של קולנוע עצמאי אמריקאי לזירת הטלוויזיה כאחת המגמות המרכזיות של .2013 סדרה כמו "קצה האגם" של ג'יין קמפיון היא דוגמה מצוינת לפתיחות הארטיסטית שמגלים מפיקי הטלוויזיה לתכנים שעד לפני כמה שנים סביר להניח שלא היו זוכים לזמן מסך ובטח שלא לתנופת הייפ שכזאת. המעבר של ערוץ סאנדאנס, המותג החשוב ביותר בעלייה המטאורית של האינדי האמריקאי ב־20 השנה האחרונות, לסדרות מקור מתוסרטות הוא כמובן עוד אינדיקציה מובהקת למגמה הזאת, ואם "התיקון" מייצגת במשהו את מה שמתכננים לנו קברניטי הערוץ, אפשר להיות אופטימיים לגבי ההיצע הטלוויזיוני של השנה הבאה.

הקרקע שעליה יושבת "התיקון" מבוססת באופן ישיר על התקדמויות בתחום המשפט האמריקאי בעשור האחרון, כאשר בדיקות DNA מתקדמות מאפשרות פתיחה מחדש של תיקים אשר הוכרעו בבית משפט בעקבות הודעה כפויה של הנאשם. המקרה המפורסם ביותר מהסוג הזה הוא כמובן זה של דמיאן אקולס משלישיית ווסט ממפיס, ששוחרר ב־2011 לאחר 18 שנה באגף הנידונים למוות בעקבות שנכלא ונשפט כנער על פשע שהוא לא ביצע בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית (פרשה המתועדת בשלושת סרטי התעודה המופלאים "גן עדן אבוד"). גם דניאל הולדן, גיבור "התיקון", בילה 19 שנה באגף הנידונים למוות לאחר שהואשם והורשע באונס וברצח של חברתו בהיותם טינאייג'רים. גם כאן סיפור הרקע הוא של עיירה קטנה שיצרה לחץ מסיבי להרשעה, ושלמרות הראיות החדשות עדיין מתקשה להאמין שהשטן מהאגדות שסופרו לנערים בעיירה במשך 20 שנה מבוסס על רצף של שקרים ומניפולציות של המשטרה והרשויות.

זירת הפעולה המסחררת הזאת מאפשרת ל"התיקון" להתנהל באופן כמעט מדיטטיבי – בקצב אטי, בהקפדה על פרטים ובהרמוניה קאמרית של העיירה הקטנה האמריקאית המודרנית שהולכת ונחשפת כביצה טובענית מלאה בדעות קדומות וברבריות חברתית מהסוג שמקובל לחשוב שחלף מהעולם. בעין הסערה הזאת עומד הולדן, שמגולם באופן מופתי על ידי אדם יאנג – אדם שהיה קפוא במשך 19 שנה ומתקשה להפשיר ולהתאקלם אל תוך המציאות החדשה שלו כאדם חופשי. ששת פרקי עונת הבכורה מלווים את ששת הימים הראשונים של הולדן מחוץ לכלא ומצליחים לגרום לצופה להיכנס על קצות האצבעות לנפשו המעורערת של אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך בשנים האחרונות. סביב הולדן, שמשמש מרכז כריזמטי מהפנט לסדרה הזאת, נבנים בהדרגה מעגלי דמויות שמהדהדים את חזרתו אל חיי העיירה כמו אבן שנזרקת לאגם ומשפיעה תחילה על סביבתה הקרובה ובהדרגה בגלים קטנים ששואפים החוצה ונוגעים בכל אחת מהדמויות שמסתובבות ברחובות העיירה הירוקים.

אין שום ספק ש"התיקון" היא לא סדרה לכל אחד. אין בה את רוחב היריעה והקצביות שהופכות סדרות דרמה לנחלת הכלל, הקצב האטי שלה והבחירה להעדיף תמיד לאפשר לרגע להדהד בחלל במקום לרוץ להתרחשות הבאה ימנעו ממנה להפוך לתופעה טלוויזיונית מהסוג שגורם להצפת רשתות חברתיות בכל פעם שעולה פרק חדש. אבל זה גם ממש לא מה ש"התיקון" מבקשת להיות. אם לנסות למקם את הדרמה הזאת על הגריד התרבותי של השנים האחרונות, סביר להניח שהמקום המדויק ביותר יהיה לצד סרטים כמו "בלו וולנטיין", כלומר כנקודת ציון בהתרחקות של הקולנוע העצמאי האמריקאי ממחלת השלשול המילולי הבלתי פוסק שלו וכחלק מהבניה המחודשת של האינדי כקרקע לפורטרטים רגשיים דלי עלילה שמנסים ללכוד את אמריקה העכשווית ולא רק את ניו יורק או לוס אנג'לס. במציאות הנוכחית זה כמעט מופרך לחשוב שייתכן שעוד כמה שנים סדרות מהסוג הזה יציפו את המסך, אבל גם פסטיבל סאנדאנס התחיל כהערת שוליים והפך לאחד הכוחות המשמעותיים בתרבות העכשווית, ועם סדרות מופלאות כמו "התיקון" אין שום סיבה שאותו דבר בדיוק יקרה גם לערוץ הטלוויזיה.