את, אני והמלחמה הבאה: "ארץ נהדרת" נזכרה איך עושים סאטירה

בישראל 2017 מאוד קל לגרום לצופים לנוע באי נוחות, אבל בתכנית הסאטירה המובילה על המסך מעדיפים בדרך כלל לא לעשות את זה. אתמול קרה משהו שונה

ארץ נהדרת (צילום מסך)
ארץ נהדרת (צילום מסך)
7 במרץ 2017

אחרי פרקי פתיחה פושרים ומהוססים, נראה שאמש (ב') פתחה "ארץ נהדרת" את העונה באמת. גם אתמול היא התבססה לא מעט על קאץ' פרייזים ("ס'חה רגע" של דוד ביטן), הגזמות (אשלי בקשי דקשי) וחיקויים סטנדרטיים (אם כי מריאנו אידלמן בתור איתן כבל זו הברקה), אבל זה הלחם והחמאה שלה וזה בסדר. מה שהפעם העלה את הרמה היה שכותביה נזכרו שסאטירה אמיתית צריכה לעשות קצת יותר מלהצחיק. היא צריכה לגרום לצופה לנוע באי נוחות, כי היא מדברת גם אליו. וגם עליו.

מערכון הפתיחה עם נתניהו, בנט וליברמן שבה הם מנהלים קבינט בשידור חי לקראת המלחמה הבאה כדי למנוע הדלפות היה מצוין. שר הביטחון הגיע עם מעיל חדש לכבוד המלחמה הראשונה שלו ("אף חיה לא נפגעה, זה מעור אדם"), בנט בשיא ההתרגשות, ונתניהו מוכיח את איל קיציס על תלונותיו שהממשלה לא מנסה למצוא חלופה מדינית למלחמה. מה אתה רוצה, הוא אומר לו, אנחנו כל כך יעילים שאנחנו מקדימים את הלו"ז – ואז מתקשר לאב שכול מראש כדי להודיע לו שבנו עתיד ליפול במבצע "אגרוף בזלת". זו לא בדיחה מקורית, אבל גם חנוך לוין היה שמח לראות הומור תוכחה כזה מגיח לפריים טיים בישראל של 2017. כשהאב אומר שהוא לא אב שכול, נתניהו מתקן: "בסדר, מלש"כ, מועמד לשכול". כשרוב היהודים בישראל תומכים ללא סייג כמעט בכל מלחמה עתידית, המערכון הזה מדבר גם אל ועל הצופים, ולא רק לועג למערכת הפוליטית.

גם המערכון לכבוד יום האישה היה לא מצחיק. וזה דבר חיובי. שתי חברות (ליאת הר-לב ושני כהן) חוגגות יום הולדת 30 באסקייפ רום, איך לא. אלא שמהר מאוד מתברר שלא מדובר באסקייפ רום, אלא ברייפ רום, כשבכל חדר מחכים להם אנסים ומטרידים בפוטנציה והן צריכות לחמוק מבעדם; השיא הוא בחדר האחרון, חדר הזבל, שבו מגיחים מתוך פחי אשפה טוקבקיסטים בשר ודם ("עירית לינור, גל"צ") וזורקים על שתי החברות זבל, מטאפורי וליטרלי. כשהן יוצאות חבולות נפשית ופיזית מציעה אחת מהן ללכת ל"בר של חבר שלי, יפנק אותנו, הוא מהמשפחה הזו של הרהיטים". זה מערכון ששווה ולו בשביל כל הגברים שמצאו את עצמם ממלמלים "לא כל הגברים ככה" מול הטלוויזיה.

טוב יעשו ב"ארץ נהדרת" אם יעזו להתעסק יותר בחומרים כאלה, לא על חשבון הסלספטיק והמערכונים הקבועים (נראה שהעונה הם עושים יותר "מיני סדרות" מתמיד), אלא לצדם. חשיבותה של תכנית נמדדת גם במידת התעוזה שלה לומר מה שלא נעים לשמוע ולראות, ובישראל של 2017 הרף הזה מאוד מאוד נמוך.