הכל ולא כלום

השעה הייתה 2:30, שעה שבתל אביב נחשבת אמצע הלילה, ובניו יורק, עיר קשוחה ותזזיתית, היא רק תחילתו של הסוף. ישבתי בסאבווי וסביבי שיכורים עייפים, הומלס מכורבל בתוך שק מצחין ובחורה שקילפה מעליה עקבים ונותרה עם גרביים מפגרים. בקרון שררו בדידות ודממה שרק בלילה כולם מעיזים להראות – בלי אגו ובלי להסתיר. כי למי יש כוח להסתיר עכשיו? הייתי עסוקה בלרחם על עצמי, לפהק בלי לשים יד ולחטט בעין כשראיתי פתאום מולי בחורה שמנמנה, קצת מוזרה, ״מצחיקולה״, סוג של חנונית רק עם נעליים יפות משלי וגרביונים נועזים. היא קפצה על בחור רזה וחסר ביטחון עם שפתיים יבשות, הכניסה את האוזניות שלה לאייפון שלו ואת האוזניות שלו לאייפון שלה. חשבתי שהם מכירים. תוך דקה הבנתי שהם לא. ההזדקקות שלה לקשר אנושי זעקה החוצה ובשעה שכזו לא הייתה בה הביקורת העצמית כדי להבין שהיא בטח מגזימה. ומה כבר יש לה להפסיד? מתי תתחילי עם בחור רזה ומוזר עם שפתיים יבשות, אם לא עכשיו? בהיתי בהם ותהיתי – האם יכול להיות שהם ישכבו הלילה? אולי הם יתחתנו? אולי הם יתאהבו? פיהקתי פיהוק ענק עם נחיריים פעורים והמשכתי לצפות בריתוק בפרק בסדרה ״מישהי זרה ושמנמנה עושה שטויות בסאבווי״. לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא נתנה לו נשיקה מוזרה והחלטית בלחי – כאילו אמרה 'אוקיי, היה נחמד, עכשיו ביי' – וירדה מהרכבת באופן מגושם. אין לי מושג מה קרה אחר כך. בטח יש פרקים נוספים או עונה שנייה, אבל לא הייתי שם כדי לצפות.

את הפרק האחרון של העונה השלישית בסדרה אחרת, "בנות", אהבתי, אבל גם שנאתי. כבר נכתב ונאמר שלינה דנהאם, מעצבנת ככל שתהיה, הייתה הראשונה לשים את האצבע על המאפיינים המדוייקים מאוד של הרגע. ישבתי ברכבת התחתית וצפיתי בבחורה הזו בדיוק כמו שצפיתי בשלוש העונות של ״בנות״, בדיוק כמו שאתם צפיתם בשלוש העונות של ״בנות״, לא משנה כמה התאכזבתם, התעצבנתם או השתעממתם. הרי לא קורה שם כלום. דמותה של האנה הורבאת' היא גיבורה ואנטי גיבורה, אנוכית אבל גם מתחשבת, מורכבת אבל נורא פשוטה. היא רק מנסה להצליח ולהסתדר בעולם. היא מוקפת בדמויות לא עמוקות במיוחד, שלפעמים מרגשות ולפעמים מצחיקות ולפעמים ממש סתם. יש שם בחור שהוא גם נכה וגם מתוק, גם רע וגם טוב. מזכיר לכם משהו? כן. כלום. והכל.

לינה, יש מצב לקצת יותר חתלתולים בעונה הבאה?

בתור מתבוננת, אפילו הסיפור של הבחורה מהסאבווי, לינה דנהאם של החיים האמיתיים, הפך להיות שלי. אני כנראה לעולם לא הייתי מתחילה ברכבת עם בחור רזה עם שפתיים יבשות ולכן התבוננתי בה, מלאת חמלה וסקרנות, כי באותם רגעים היא הייתה אני. יש בכולנו צד שיכול היה להיות היא וזאת בדיוק הנקודה שלינה דנהאם מנצלת. בעזרת תפיסה עמוקה ומדויקת של הדור הזה, אינטליגנציה גבוהה מאוד, אינטואיציות קוסמיות וכנראה מזל גדול, היא יצרה באר קסמים מכושפת שמתבוננים בה ורואים השתקפות. של מה? של כלום. של הכל.

האבסטרקטיות של "בנות" היא גם הסיבה לכך שהיא כל כך טובה. דנהאם לא המציאה את הז׳אנר, כמובן, אבל היא אימצה אותו בהחלטיות. כך היא יכלה להרשות לעצמה לכתוב פרק שלם על סבתא שלה, להמציא לאדם אחות פסיכופטית או לזווג שתי דמויות כנגד כל הסיכויים. ועם זאת, המרמור שמסביב לסדרה לא מפסיק, ובצדק. העונה השלישית מצאה את הורבאת' חיה חיים קצת יותר מאוזנים ואנחנו התבאסנו, התקשינו לאכול את זה, אבל לא הפסקנו לצפות. גם על דנהאם עצמה מתבקש להתעצבן – נכון, היא לא רזה או יפה במיוחד ויש לה אוסף קעקועים מחריד, אבל היא בסך הכל ילדת שמנת ניו יורקית שנולדה אל לב הברנז׳ה וזכתה, כבר בגיל 25, לסדרה משלה באחת מרשתות הטלוויזיה המוערכות בעולם. דנהאם מוכרת לנו אג׳נדות על דימוי גוף, דעתנות וחוזק נשי, ובאותה נשימה מצטלמת למגזיני אופנה שמרטשים את גופה. היא שברה שיאים של הצלחה ואז השתמשה בטריק הכי נלוז בספר: היא החליטה להשפיל את עצמה עד כדי כך כדי שנחמול עליה, נזדהה איתה ונתנחם בכך שהחיים שלנו טובים יותר משלה. אז אנחנו מתעצבנים, אבל גם אוכלים זין. כי דנהאם היא גאונה שלא מוכרת לנו כלום. פשוט כלום. הדבר היחיד שאנחנו קונים, הוא מה שאנחנו רוצים לקנות.

אם SNL צוחקים עלייך בגיל 25 כנראה שעשית משהו נכון:

דנהאם היא גם טבעונית וגם קרניבורית, גם כשרה וגם טמאה לחלוטין. אנחנו מתעצבנים כי אנחנו לא מבינים למה אנחנו צופים בסדרה שמשעממת אותנו. ובעיקר, אנחנו מתעצבנים כי אנחנו לא מבינים למה היא צודקת. אנחנו לא מצליחים לשים את האצבע על מה נכון כי אנחנו עדיין מנסים להבין את זה בעצמנו. דנהאם, כמתבוננת, כזיקית, דייקה כל כך והגדירה משהו שאנחנו – ואולי גם היא – לא ידענו שקיים. היו לה מספיק ביצים כדי לצרוח: ״המלך הוא עירום!״ ואז להתפשט ולא להתלבש בחזרה, עד שהעולם יכיר בכל יתר צווחותיה. סרק או לא סרק.

לא ברור אם הבחורה השמנמנה והאמיצה שראיתי לפני יומיים ברכבת התחתית היא תוצר של לינה דנהאם או שמא לינה דנהאם היא התוצר שלה. כמעט בכל שעה, בכל יום, בבית הקפה השכונתי יושבות עשרים בחורות שכותבות על הלפטופ שלהן את הלהיט הבא על אוננות נשית וגברים נכים רגשית. לא ברור אם דנהאם היא המתבוננת או הנצפית. אולי אפילו היא בעצמה עוד לא יודעת. השאלה האמיתית היא האם הקסם המשונה שלה ימשיך לכשף אותנו, או שמא הוא יפוג ברגע שהעולם ישתנה. ומה קשור עכשיו תואר שני באייווה?

עוד פארודיה אחת ודי – גירסת הקשישות: