הנביא ישעיהו

18 שנה אחרי שנפטר עולה בפעם הראשונה סדרת טלוויזיה שחוקרת את דמותו של ישעיהו ליבוביץ. רינת קליין ואורי רוזנווקס, יוצרי הסדרה, מסבירים למה איש הרוח הישראלי הגדול מכולם לא היה הומניסט ומפנטזים על טרוף המערכות שהיה מתרחש לו לליבוביץ היה פייסבוק

ישעיהו ליבוביץ
ישעיהו ליבוביץ
6 באוקטובר 2013

מה היה קורה אם פרופסור ישעיהו ליבוביץ היה חי היום ומחזיק חשבון פייסבוק? שני היוצרים של הסדרה המצוינת "ליבוביץ – אמונה אדמה אדם", רינת קליין ואורי רוזנווקס, העלו את התהייה הזו במהלך השיחה איתם עבור כתבה זו, והאמת היא שמי שצופה בשלושת פרקי הסדרה יתקשה שלא לדמיין את אותו הדבר בדיוק.

ליבוביץ, וזו אחת המסקנות הבולטות מהצפייה בסדרה, היה נגיש לכל אדם שפנה אליו בשאלה אמוּנית/פילוסופית והקפיד להשיב לכל מכתב ולהיענות בחיוב לכל הזמנה לדבר בפני קהל, ללא קשר לגודלו או לחשיבותו של הפורום. "שאלתך מעניינת, אני מציע שתגיע אליי הביתה ונדבר עליה", הייתה תשובתו השכיחה ביותר של ליבוביץ למכתבים שקיבל. התכונה הזו מרשימה אפילו יותר כשבוחנים את רשימת התחומים שאותם חקר במהלך חייו: כימיה, ביוכימיה, פיזיולוגיה, נוירולוגיה, נוירופיזיולוגיה, רפואה, פסיכולוגיה, תיאולוגיה, פילוסופיה של המדע ופילוסופיה יהודית.

"תחשוב שבעידן של היום הנגישות שלו והיכולת לתקשר עם הציבור היו גדלים פי כמה וכמה", מתארת קליין בהתלהבות תרחיש מרתק של ליבוביץ אינטרנטי, ואילו רוזנווקס מסתפק בקביעה ש"ליבוביץ עם פייסבוק זה פשוט טירוף מוחלט". מצד שני, סנריו כזה היה עשוי לייתר את ההזמנות הבלתי אמצעיות של ליבוביץ לאירוח של השואל בביתו שבירושלים. סביר שהקושייה הייתה מודבקת לו על הוול והתשובה הייתה מגיעה בדמות קומנט ארוך ומפורט. במקרה כזה, לא היה מנוס מפנינות פייסבוק סטייל "Judy Shalom Nir Mozes likes Yeshayahu Leibowitz's comment".

"ליבוביץ" היא סדרה מקיפה שמנסה לאגד את האלמנטים המרכזיים בפועלו, הגותו ואישיותו של ישעיהו ליבוביץ לשלושה פרקים שמחולקים נושאית: אמונה, אדמה ואדם. "הסדרה לא מיועדת לליבוביצינים מקצועיים (שאף מחזיקים סוג של אתר מעריצים: leibowitz.co.il – ע"מ)", מסביר רוזנווקס, מי שביים גם את הסדרה "לוד" שמשודרת בימים אלה בערוץ 8, ועומד בראש פורום היוצרים הדוקומנטריים. "הסדרה שואפת להנגיש את ליבוביץ לקהלים חדשים שלא מכירים אותו מעבר להתבטאויות המפורסמות והשנויות במחלוקת שלו כמו 'יודונאצים' ו'דיסקו כותל'".

"הרעיון התחיל לפני כשלוש שנים, כשערכתי את התוכנית 'שיחת נפש' עם הפרופסור יורם יובל, שהוא בין השאר נכד של ליבוביץ", מספרת קליין, ששימשה אז כעורכת של ערוץ HOT בידור ישראלי ולאחרונה מונתה לעורכת הראשית החדשה של ערוץ 8. "באחת ההקלטות שאלתי את יורם, הכי בדרך אגב, אם עשו משהו על סבא שלו מאז מותו, והוא אמר שלא. חברתי לתחקירניות שרון גרבר וקרן קירש וביחד התחלנו לצלול לתוך תחקיר מעמיק על ליבוביץ. תוך כדי תנועה אורי הצטרף. האתגר היה איך להכיל את ליבוביץ, אם זו תהיה סדרה אישית או הגותית ועל מה לשים את הזרקור".

בסדרה מרואיינים מעריצים של ליבוביץ (שנולד בריגה ב־1903, ונפטר ב־94). אנשים בני גילים שונים, אנשים שלמדו אותו ולמדו ממנו, מעט מבקרים שלו ובעיקר נכדיו, שבמידה רבה ממשיכים את דרכו: יורם יובל, פסיכואנליטיקאי; יאיר ליבוביץ, עורך דין; ינאי עופרן, ביופיזיקאי; ישי עופרן, רופא; אורי עופרן, ראש בית המדרש דרומא באוניברסיטת בן גוריון; אילעאי עופרן, רב הקיבוץ קבוצת יבנה; וחגית עופרן, ראש צוות מעקב ההתנחלויות ב"שלום עכשיו" (האחרונים כולם בניה של ביתו, מירה עופרן). המקום המרכזי שהם תופסים בסדרה בולט לאור היעדרם המוחלט של ילדיו של ליבוביץ מהמסך (שניים מששת ילדיו נפטרו ממחלות בגיל צעיר).

למה בעצם בחרתם בנכדיו לייצג את המשפחה?

קליין: "הילדים של ליבוביץ הם אנשים מאוד פרטיים שלא ששו לשתף פעולה עם ההפקה. גם את הנכדים היינו צריכים לשכנע. היו לילדיו חששות שייצא משהו רכילותי ושטחי. זה ממש ההפך ממנו, שלא אמר אף פעם לא להזמנות לדבר ולהתראיין ונסע לכל מיני כנסים בתיכונים ברחבי הארץ, פשוט כי ביקשו ממנו להגיע".

לא הומניסט

המינימליזם של הסדרה – הרבה טוקינג הדס והרבה חומרי ארכיון, מינימום גרפיקה ובלי מוזיקה – גורם לצופה להתרכז בהגות ובדעות של ליבוביץ וממש מעורר חשק להתפלמס ולהתחבט ברומו של עולם. גם הנכדים שלו, ובעיקר הביופיזיקאי בעל המבט הדרמטי והטון הפסקני, ינאי עופרן, תורמים לתחושה שמשפטים קצרים, קולעים ומדויקים על העולם שבו אנחנו חיים – אולי התכונה הכי בולטת של ליבוביץ – הם פשוט דבר מרתק. היחידים שמפרים את האידיליה הם המבקרים המעטים של ליבוביץ, בראשם אסא כשר. ניכר על פניו של כשר שהביקורת שלו על ליבוביץ המנוח גולשת לרמה האישית, ואינה נשארת במחוזות הפילוסופיה והמדע בלבד. כך למשל קורה כשכשר טוען שליבוביץ אף פעם לא הציע הצעות לשיפור או פיתרונות משלו לצד טונות הביקורת שהייתה לו על המדינה ועל היהדות בת זמננו. שונאיו של ליבוביץ, אגב, והיו רבים שתיעבו אותו בשל דעותיו הרדיקליות, נשארו מחוץ לסרט.

בחרתם לעשות סדרה שיוצאת מנקודת ההנחה שליבוביץ היה גאון יחיד בדורו ומנסה להבין את פשר גאונותו. היה שלב שחשבתם לנסות לערער על עצם הקביעה האקסיומטית הזו?

קליין: "כבר בשלב הפיתוח היה לנו חשוב לעשות סדרה שלא תסגוד לליבוביץ באופן עיוור, ולכן הבאנו מבקרים שלו, אבל בהחלט יצאנו מנקודת הנחה שמדובר באיש בעל שיעור קומה שלא היה כמוהו ואין כמוהו היום. אני מודה שההערכה שלי אליו התחזקה במהלך העבודה על הסרט, כי את הפן האמוני שלו, למשל, האמונה הכל כך מיוחדת שלו, לא היכרתי לעומק".

רוזנווקס: "אני הגעתי לסדרה כמי שהושפע מאוד מליבוביץ. עבור רבים מהדור שלי הוא היה מושא הערצה והייתי בכמה הרצאות שלו. לא חשבתי שלערער על גאונותו זו אופציה בכלל, כי מדובר פה באדם שלמד 'מורה נבוכים' עם אביו בגיל 8, איש רנסנס אמיתי שאין ויכוח לגבי גאונותו גם בקרב שונאיו. ניסינו לענות על השאלה 'מה הייתה חשיבותו של ליבוביץ?', ולדעתי הוא מילא באופן מופתי את תפקיד איש הרוח של החברה הישראלית במשך עשרות שנים, ותעיד על כך הנכונות שלו לדבר בכל פורום שהוזמן אליו. הוא אמנם לא הודה בכך, אבל היה בו הרבה ממשרת הציבור".

הפרק השני של הסדרה, "אדמה", עשוי לעורר לא מעט הדים בשמאל הישראלי, ובהתאמה – גם בקרב שונאי השמאל. הפרק עוסק ביחס של ליבוביץ לכיבוש, למפעל ההתנחלויות ולציונות הדתית שהפכה את אדמת ארץ ישראל לקדושה. מהפרק עולה שבזמן שליבוביץ זכה לחיבוק מהשמאל החילוני בשל היותו איש דתי מאמין שמתנגד לכיבוש באופן נחרץ (כשהשיא הוא הכינוי "יודונאצים" שהדביק לחיילי צה"ל בזמן האינתיפאדה הראשונה), מניעו היו זרים למניעי השמאל. "ליבוביץ לא היה הומניסט", מבהירה קליין, "והוא תמיד אמר את זה. נקודת המוצא שלו להפסקת הכיבוש לא הייתה מוסרית או הומנית, אלא אמונית־דתית. ממש לא היה אכפת לו מ'הם', אלא רק מאיתנו. זה נכון שהשמאל ניכס אותו למחנה שלו וכאילו התעלם או לא ידע שמניעיו אינם מוסריים אלא דתיים, אבל האם זה באמת משנה בסופו של דבר?".

רוזנווקס סבור ש"זה נכון שמניעיו של ליבוביץ להתנגדות לכיבוש לא היו זהים למניעי השמאל, אבל עדיין נכון לומר שהוא היה שמאלני. מה שכן, הרבה שמאלנים פשוט לא הכירו את משנתו וייחסו לו דעות לא־לו או פירשו לא נכון אמירות שלו".

למשל?

"למשל, הוא אמר 'דיסקו כותל' כשרצה להביע זלזול ביהודים שהולכים ומתפללים בכותל. החילונים נורא אהבו את האמירה הזו כי מבחינתם היא הייתה אמירה של איש דתי עם כיפה שמסתלבט על הדוסים וכאילו עושה להם את העבודה, אבל הם לא ידעו שליבוביץ אמר את זה בגלל הבעיה העמוקה שהייתה לו עם תפילה לאבנים. הוא התנגד נחרצות לתפיסה שלפיה ביהדות יש אלמנט של בקשה מאלוהים, של משא ומתן איתו ושל קבלת דברים טובים בהתאם להתנהגות טובה. הוא הרי תמיד דיבר על זה שצריך להתפלל כי זו מצווה, וזה הכל. שום דבר מעבר".

רינת קליין ואורי רוזנווקס, יוצרי הסדרה
רינת קליין ואורי רוזנווקס, יוצרי הסדרה

"אלוהים זה לא קופת חולים"

גם הדעות של ליבוביץ על הצורך בהפרדת הדת מהמדינה תאמו אולי את דעת השמאל, אבל ממש לא נבעו מאותה מוטיבציה אינטלקטואלית־ליברלית. ליבוביץ בז לניסיונות של ישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, האמין שקשה עד בלתי אפשרי ליישב בין השניים ואמר שאם הוא צחריך לבחור – הוא מעדיף ישראל יהודית ולא דמוקרטית. "2,000 שנה חלמנו להקים מלכות יהודית מחדש", הוא מסביר באחד מקטעי הארכיון, "ועד שהשגנו את זה – נראה לי אבסורד שבסוף נאפשר מצב שמחצית מחברי הפרלמנט הישראלי יהיו ערבים לא יהודים. אנחנו רוצים מדינה יהודית עבור היהודים, זו מטרתנו". עם זאת, הדבר שהכי חרה לליבוביץ הייתה העובדה שמדינת ישראל הפכה למנגנון שמנוהל על ידי חילונים וכופה שמירת מצוות מסוימות על המון יהודי. הוא ראה בכך החטאה נוראית של המטרה היהודית. באופן דומה דיבר גם על הכיבוש, שאותו ראה כאויבה הגדול של הדת משום שכל האנרגיה של המדינה היהודית מושקעת בו במקום ביהדות ובקיום מצוות.

שדה נוסף שבו הקפיד ליבוביץ להשמיע דעות רדיקליות היה בתחום היהדות והאמונה. "אלוהים זה לא קופת חולים", היה המשפט שליבוביץ תמיד חזר עליו כשנשאל על צורת האמונה הרווחת ביהדות בת ימינו, והתכוון לכך שבעיניו אמונה אמיתית באלוהים אינה תלויה בשאלה אם הוא יטיב עם המאמין ואם ידאג לו לחיי רווחה ושגשוג. הוא התייחס לאמונה בצורה טכנית וטען שהסיבה שיהודי מאמין צריך להתפלל היא כי כך כתוב בתורה, לא מעבר. ליבוביץ דיבר על כך שהניסיונות של האדם המאמין להתקרב לאלוהים דרך התפילה – נסיונות שבהכרח ייכשלו תמיד כי אלוהים אינו ניתן להשגה ולהמשגה  – צריכים לאפיין את חייו כאיש מאמין.

בשלב מסוים בסרט נראה קטע ארכיון שבו ליבוביץ מספר למראיין שהוא בהחלט מאמין שהמשיח יבוא. "אני לא חושב שיום אחד המשיח באמת יגיע, אבל אני מאמין שהוא יבוא כי זה טיבו של המשיח – הוא תמיד 'יבוא' אבל אף פעם לא באמת בא".  "בסופו של דבר", אומר רוזנווקס, "סוג האמונה היהודית שליבוביץ מציע אינו מפתה כלל. הוא הרי מדבר על אמונה קשה וכפוית טובה, כלומר הוא ממש לא האדם שאתה קורא או שומע ונהיה לך חשק להפוך לדתי".

מתוך תפיסתו את האמונה היהודית הדתית כבחירה קשה ומחייבת כל כך, ליבוביץ חשב שאין טעם לצפות מכל היהודים להיות דתיים. הוא דיבר על כך שברור לו שרק חלק מהיהודים יכולים לחיות חיי מצוות שאין בהם שום ממד של תמורה, ושאין זו דרישה שלגיטימי לצפות אותה מההמונים. הענין שלו בדתות אחרות שאינן יהדות היה דל מאוד, פרט מפתיע משהו לאור העובדה שמדובר באיש שידע ושיחה היו עבורו כמו מים לאיש צמא. הרגע בסרט שממחיש זאת בצורה הטובה ביותר הוא כשנכדו, ינאי עופרן, מספר שחודשים ספורים לפני מות סבו הגיע הדלאי לאמה לביקור בישראל. עופרן התענין אצל סבו אם הוא מעונין להיפגש עם המנהיג הרוחני הבודהיסטי, אך ליבוביץ דחה את הרעיון על הסף בתשובה חדה ואכזרית כמעט: "הוא לא יהודי אז הוא לא מעניין אותי, אין לי מה לדבר איתו".