די, אני מטא: לאן נעלמה המודעות העצמית בסגנון "השיר שלנו"?

השבוע לפני עשור ירדה מהמסך הדרמה המוזיקלית היומית "השיר שלנו", אירוע שהותיר אלפי בני עשרה עם חלל לו"זי אימתני בשעות הערב המוקדמות, ושלח את נינט טייב להגשים את מאוויה המוזיקליים הנסתרים ולגלות עצמה מחדש כגרופית של ג'ף באקלי. עשר השנים הללו מכשירות את הקרקע למבט רפלקסיבי על רוח התקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית, שהיוותה יותר מכל את תור הזהב של הדרמות היומיות בשתי חברות הכבלים המתחרות: "השיר שלנו" ב־yes ושרשרת הטלנובלות בהפקת משפחת פארן ב־HOT ("טלנובלה בע"מ", "משחק החיים", "האלופה"). אז מה קורה כשלוקחים קבוצות צעירות ורעננות של תסריטאים, בוגרי חוגים אקדמיים לטלוויזיה ולקולנוע, ונותנים להם לנפק 113 פרקים בעונה? דברים הזויים ומופלאים, מתברר.

בקדמת הבמה, שנות ה־2000 סימנו בעיקר את פריחתה של הדרמה הישראלית האיכותית. אלה היו השנים של "שבתות וחגים", "הבורגנים" ו"בטיפול", שעליהן היו מופקדים יוצרים מנוסים כגון רני בלייר, ארי פולמן וחגי לוי. אבל כפי שקורה לעתים קרובות, בזמן שהם היו עסוקים בשימור הפסאדה חמורת הסבר הזו, בז'אנרים נחשבים פחות, למשל הדרמה היומית, הרשו לעצמם יוצרים, בהם סיגל אבין ואורי גרוס, לשלח את הרסן היצירתי ולרקוח טקסטים על טוהרת הציניקניות הפוסט מודרנית. כל עוד הכסף המשיך להתגלגל (ואיך לא יתגלגל? נוכחותם בקאסט של השמות הכי חמים דאז – נינט טייב ושות' – הבטיחה זאת) והבוסים הגדולים מהכבלים היו מרוצים, היה אפשר לעשות שטויות ללא הגבלה.

>> 20 הסדרות הישראליות הטובות בכל הזמנים

כך הפציע למסך הישראלי ז'אנר של טלנובלות מודעות לעצמן, המכילות שפע של הומור עצמי ומוכנות לנצל כל הזדמנות כדי לשבור את הקיר הרביעי. "טלנובלה בע"מ" הייתה טלנובלה שעסקה במישרין בתנאים המטורללים שבתוכם צומחות טלנובלות ("אתה יודע איזה קשה זה לזכור כל הזמן משפטים קצרים שחוזרים על עצמם?", אומרת דנה בלום, הלוא היא יעל בר זוהר, בשמה של יעל בר זוהר, חלוצת הז'אנר בישראל) בלי לחסוך בביקורת על נצלנות התעשייה המתעדפת את הבלונד לפני כישרון המשחק; באותה הרוח, הסכיזופרניה של המפיק נפתלי אונגר (בגילומו של שרון אלכסנדר) היא בבחינת לעג מקודד כלפי קברניטי התעשייה (המכסים על שיגעונות לא מעטים משלהם) והפניית זרקור להפרעות האישיות המטופחות על ידי עולם הבידור, ארבע שנים לפני שדודו טופז התאבד בתא המעצר. מעבר לכך, הסדרה הייתה משופעת בקריצות לסדרה המתחרה ("זמר לך" כגרסה פרודית ל"השיר שלנו"), וסיפור המסגרת – החלפת שחקנית ראשית בטלנובלה – היא רפרור שקוף למעשה ההפקה של טלנובלה קודמת של אותו הערוץ, "משחק החיים" (כשלעצמה פרודיה על עולם המשחק), שבה בקי גריפין הוחלפה בתום יום צילום אחד בלירון ויסמן.

רגע, זו יעל בר זוהר או "יעל בר זוהר"? טלנובלה בע"מ (צילום: אלדד רפאלי)

"השיר שלנו" הייתה זו שהצליחה להביא את רוח הרפלקסיה והשטות לשיאה. הנערים שהתבגרו להורים מנויי yes לא שוכחים את התפנית שהגיעה בתחילת העונה השלישית, תעלול עלילתי שקורא תיגר אפילו על העונה ההיא ב"דאלאס" שהייתה כולה חלום של פאם: נינט וזוהר מתנשקים מתחת לחופה, לפתע נחשפת המצלמה המתעדת אותם, הבמאי אומר "קאט" ומתברר ששתי העונות הראשונות של "השיר שלנו", שעסקו באקדמיה למוזיקה של ירדנה טמיר (שהייתה בעצמה מצולמת לתכנית ריאליטי סטייל "תהילה"), היו למעשה סדרה מבוימת, שהיא עצמה מובלעת בתוך סדרה מבוימת – "השיר שלנו". על אותו טריק, אגב, חזרו שנים מאוחר יותר ב־HOT בעונה האחרונה של דרמת הערפדים לנוער "חצויה", שנקראה "חצויה – הסיפור האמיתי" וגם היא התייחסה לאירועי העונות הקודמות כסדרת טלוויזיה וצללה לתוך המתרחש מאחורי הקלעים.

מעבר למשחקים בעלילת המסגרת, הפורמט המוזיקלי של "השיר שלנו" אפשר לה לקחת אתנחתות פרועות במיוחד (בדומה לסדרות האיכות הבריטיות של דניס פוטר, למשל "הבלש המזמר", גם כאן הדמויות היו יכולות לשיר את כל הדברים שהן לעולם לא היו יכולות לומר). הדוגמה הזכורה ביותר היא "השיר של יויו", שהוקלט עם דנה אינטרנשיונל ("מאמי, עברית פליז, זה בית דין ולא MTV" – לפחות תשע שנים לפני "פה זה לא אירופה"!) על הלחן של "בוהמיין רפסודי" והיה שנון לפחות כמו מה שעשו איתו לאחרונה ב"ארץ נהדרת" בהקשר של פרשת אלאור אזריה.

הדברים הללו לא נוצרו בתוך המרחב ההרמטי ועתיר הרפרנסים של יוצרים כמו וודי אלן או גארי שנדלינג, אלא בלב המיינסטרים הישראלי. אלו היו דרמות שסחטו רייטינג משידורי החדשות גם בימים שבהם בוצע יותר מפיגוע אחד. יכול להיות שקיומן של דרמות האיכות פטר את הטלנובלות מאחריות ומפיקוח חמור יתר על המידה, יכול להיות שימי האינתיפאדה הפכו אותנו למכורים לטראש זמין ומודע לעצמו, ואפשר שז'אנר אופרת הסבון נועד מעיקרו להיות חופשי ממגבלות כאלה. כך או כך, אחרי "השיר שלנו" הדרמות היומיות נעלמו מהמסך והוחלפו בדרמות שבועיות ומוקפדות שזועקות "איכות", ומתיימרות לעמוד בסטנדרטים של חברות הכבלים האמריקאיות – הרבה סדרות שהומור עצמי לא יזיק להן בכלל.

[interaction id="58fdd10ccb4fa6890817c91f"]