בשולי החדשות: למה כבר אין מקום לתכנים מוזרים בטלוויזיה?

סופה הקרב של "לילה טוב עם אסף הראל" מלמד אותנו: ימי "חלומות בהקיציס" ו"לילה בכיף" חלפו מן העולם. עולם הקומדיה הישראלי כבר לא אוהב את מה שמוזר, מבלבל, סוריאליסטי. העיירה בוערת, אז תנו לו מהר בדיחות על ביבי ועל מירי רגב

לילה בכיף (צילום יח"צ)
לילה בכיף (צילום יח"צ)
14 בפברואר 2017

הירידה הקרובה של "לילה טוב עם אסף הראל" מהמסך מסמנת למעשה את חיסולו של כיס ההתנגדות האחרון בטלוויזיה. עד לפני פחות מעשור, לא היה נדיר להדליק את הטלוויזיה ולהיתקל בערוצים השונים במערכוני ביזאר שלא היו מאוד שונים ממערכונים כמו "אינסטול עם טורונגול" (טל טירנגל מתירס סקסואל מגיש פינת מה שניתן לתאר רק כפינת רכילות אירוטית-פסיכדלית), שכיום שרדו רק בתכנית של הראל.

בתחילת שנות ה-2000 הייתה כאן תקופה קצרה בה הביזאר חי בשלום לצד בדיחות העדות ובדיחות "אשתי", בין היתר בזכות ערוץ ביפ (הראל בעצמו היה מיוצרי סדרת האנימציה "מ.ק 22" בערוץ, שהייתה דווקא מהיצירות היותר מיינסטרימיות שבו). לצידה שודרו תכניות כמו "לילה בכיף", שהוולגריות הסלפסטיקית שבה חזרה על עצמה פרק אחר פרק (התסריט היה קבוע וחזר על עצמו לאורך כל העונה), "הרצועה", בה המנחה טל ברמן, שהיה "רגוע מדי" הוחלף ב"עופר נבאחו" (אורי גוטליב בתפקיד מטורלל) ותכניות נוספות, כמו "פיני הגדול", "עולמו של רנו פסקאל" ו"טופי והגורילה". גם "מיסטר מותק" ו"קרציה", שרצו באותן שנים ב-yes התהדרו בניסיונות בלתי פוסקים להביך את האורחים והצופים גם יחד.

היום, מבט חטוף בערוצים המסחריים מלמד שהומור מוזר לא מוכר יותר. בהתחלה התכנים של ביפ עברו לאינטרנט (ואחר כך ירדו גם משם), ערוץ YTV של yes, שהיה סובלני לתכנים כאלה, גם הוא ז"ל, הערוצים המסחריים נהיו, ובכן, יותר ויותר מסחריים, והוט קומדי סנטרל מעולם לא היה במה אמיתית לתכנים משונים, בין היתר בגלל מיעוט הפקות המקור שבו.

אז לאן הביזאר נעלם? התשובה הברורה היא – לאינטרנט. אם כי התבוננות מעמיקה יותר מגלה שזה לא כל כך מובן מאליו. רוב התכנים המשונים בפייסבוק מופיעים בסטטוסים מילוליים בעמודים שזמן התהילה שלהם קצר או שמסתמכים על תוכנת "צייר" האהובה על הקהל הפייסבוקי. כשאין מאחוריך חברת הפקות, קשה יותר להעמיד תכנים טלוויזיוניים רציניים.

נכון, הייתה תקופה בתחילת העשור הקודם בה אתרים כמו Flix היוו פלטפורמה ליוצרים חובבנים שחלקם יצרו תכנים שהפכו לקאלט (מיטיבי לכת יזכרו את "ריבוע ומשולש"). באתר הזה גם התחילו את דרכם ב-2007 ניצה ולחם (רועי כפרי וניב מג'ר), שיש שיאמרו שהחיבוק שהם קיבלו בסופו של דבר מהקהל הרחב היה חיבוק דב. דבר דומה קרה גם ל"ערוץ הכיבוד" כשהלהיט "עור ברווז" חצה את הרוביקון והחל להתנגן במסיבות בלי המטען הקומי הנלווה.

החיבוק מהקהל הרחב התברר כחיבוק דב. רועי כפרי וניב מג'ר (ניצה ולחם)
החיבוק מהקהל הרחב התברר כחיבוק דב. רועי כפרי וניב מג'ר (ניצה ולחם)

ליוני סמאש, שהיה תסריטאי ראשי בתקופת הזוהר של "ביפ" יש הסבר ברור למצב הביזאר היום. "לעשות דברים כאלה בטלוויזיה זה סיכון כלכלי", אומר סמאש, "והניסיון של קשת עם 'לילה תירס' (ספק תוכנית לייט נייט, ספק פארודיה על אחת, שהנחו טירנגל ושותפו יורן דוידי למשך עונה אחת קצרה ב-2014 – נ"נ) מוכיח את זה. נתנו להם פינה בלילה לעשות בה שטויות, וזה לא השתלם. אפילו אסף הראל התחיל עם לשלוח קול קורא לתסריטאים בפייסבוק שבו אמר 'חבר'ה, לא תרוויחו הרבה כסף, אבל תוכלו לעשות לונה פארק'".

סמאש, שהיום עובד בתאגיד השידור הציבורי כמפתח תוכן, טוען שההומור לא השתנה, רק המדיום. "רחלי רוטנר, לדוגמה, לא תקבל תכנית טלוויזיה משלה בחיים, אבל אלפי לייקים בפייסבוק יש לה", הוא אומר, ומשווה את סוג ההומור הזה למה שהוא וחבריו היו עושים בתחילת שנות האלפיים ב"ביפ": "עד היום אנשים ברחוב קוראים לי מפשר-מן (דמות שגילם ב"לילה בכיף" – נ.נ). לדברים טובים יש אורך נשימה ואורך רוח. ב'לילה בכיף' ניסינו לקחת את הטוק שואו הקלאסי ולהתעלל בו עד זוב דם. רפטטיביות מוגזמת עובדת ואני רואה את זה גם אצל חבר'ה צעירים שעושים היום מערכונים באינטרנט, למשל אצל 'כל מה שמצחיק בעולם', שאוספים לעצמם קהל מעריצים אדוק'".

אנשי "כל מה שמצחיק בעולם" (מג'ר שהוזכר לעיל, גלית חוגי, אריאל ויסמן, ירמי שיק בלום, אסף קפלנסקי ואחרים) הם קומיקאים צעירים שגדלו על הצדדים היותר משונים בעולם הקומדיה, ומנצלים בצורה מיטבית את החופש שהאינטרנט מעניק. "ראם הנער שהתבגר מהר מדי", מיני-סדרה שיצר איתם שאול לוריא (סולן קין והבל 90210) היא אחת מפסגות הז'אנר, כזו שגורמת לצופה לתהות אם כל השחקנים שמשתתפים בכלל מודעים לסוג ההומור שאותו הם יוצרים.

בסוגה הקומית הזו, שמתעתעת בצופה לגמרי, יש כיום שחקן חדש ומוזר להפליא: "מגזין באריה". אחד מסיפוריו המוכרים של הסופר חורחה לואיס בורחס עוסק בסופר צרפתי משנות השלושים של המאה ה-20 שמנסה לכתוב את "דון קיחוטה" של סרוואנטס בן תחילת המאה ה-17 – אך לא להעתיקו, אלא מתוך עצמו להגיע לכתיבה של אותו הספר מילה במילה. כך עולות השאלות: האם שתי יצירות מקוריות, אחת מהמאה ה-17 ואחת מהמאה ה-20, שהן זהות מילה במילה – האם הן אותו הדבר? "מגזין באריה" מעלה את השאלה – האם תוכן שנוצר כדי לחקות אחד לאחד תוכן אמיתי של ערוץ קהילתי הוא הומור, מחווה, "דאחקה", או שהוא פשוט הדבר האמיתי?

תמונת הפרופיל של עמוד הפייסבוק של ה"מגזין" הזה היא מקלט טלוויזיה ישן וגדול, מה שמרמז על התכנים – קליפים, ראיונות ופתיחים בסגנון הערוץ הקהילתי, על כל מה שמשתמע מכך: מעין גרסה מצולמת לעמוד הפייסבוק "מנחם המשעמם". בתיאור העמוד נכתב "‎ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעמוד הרשמי 'מגזין באריה', בערוץ הקהילתי אפיק 98 בכבלים ובלוויין‎". וכן, זה אכן משודר בערוץ 98, מה שמעלה את השאלה – האם הערוץ הקהילתי מודע לבדיחה? ובכלל, האם חיקוי אחד לאחד של אסתטיקת ערוץ מקומי עדיין נחשבת בדיחה?

הפטנט לכאורה פשוט, אבל החכמה היא בביצוע – היוצרים של "באריה" הבינו את הניואנסים שבאסתטיקת "הערוץ הקהילתי" והביצוע שלהם מקבל ציון 10. גם ניהול העמוד מציית לחוקים של הפרובינציאליות באופן מעורר רושם, עם תגובות אדמין דוגמת: "שלום חנן. הכתבה צולמה בקפה יונצ׳ו ברחוב הבנים 5. באריה. סופשבוע נעים. נאווה וצוות מגזין באריה". זה כל כך דומה למקור, שכבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". לראיה, כשעמוד הפייסבוק של הערוץ הקהילתי שיתף את הקליפ "יום חלום" של ה"אמנית" דבורה בר-און, המגיבים התמימים היו בטוחים שמדובר בקאלט בהתהוות. הם רק לא הבינו שמדובר בקאלט מכוון.

המסיכה לא יורדת גם כשמנסים לקבל תגובה מהיוצרים, שמעדיפים לא לחשוף את זהותם האמיתית: "אנחנו מגזין חדשות מקומיות שפועל באופן עצמאי בישוב באריה", עונה לפנייתנו מי שמזדהה כנאווה בן עזר, סגנית העורך. "אנחנו מסקרים את את ענייני היום-יום של באריה מזה עשרים שנה. הצוות מורכב מגברים ונשים בכל הגילאים שהמשותף להם הוא הרצון לספר סיפור, להראות את החיים מזווית קצת אחרת, להצחיק ולרגש".

ואילו מי שמזדהה בתור דוד בן עזר, העורך הראשי ומייסד המגזין, אומר: "אנחנו מושפעים מחיי היום יום, מתושבי באריה, מן המשפחות שלנו, החברים שלנו, הילדים והנכדים. לכל אחד מצוות המגזין יש השפעות ספציפיות משלו. נאווה לדוגמה מאוד אוהבת אומנות וטיפוסים צבעוניים, אני מעדיף להתמקד בהיסטוריה של היישוב, שולי ושוש מגלות פינות חמד וממליצות על אירועים, צבי אברבוך הוא טיפוס צבעוני יותר, יערה, כתבת הנוער שלנו (שמורידה את ממוצע הגילאים ושומרת עלינו צעירים) מביאה את הקול הצעיר, ויש את נמרוד שכולנו למדנו להכיר".

לשאלה מדוע לדעתו אין היום מספיק תכני ביזאר כמו "באריה", עונה בן עזר "לא בטוח שהבנתי את שאלתך. יש המון תכנים כמו שלנו. אני מזמין את קוראיך לפתוח את אפיק 98 בכבלים או בלוויין".

כבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". מגזין באריה (צילום: צבי אברבוך)
כבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". מגזין באריה (צילום: צבי אברבוך)

"מגזין באריה" לא פועל בוואקום מוחלט. עמית איצקר, קומיקאי וקולנוען שמוכר בעיקר מתפקידו כקלידן זיו בסדרת האינסטנט-קאלט "משיח", פועל גם הוא בשדה הזה. איצקר אחראי היום לאחת מתכניות הביזאר היחידות שבכל זאת "משודרות" באינטרנט – "חתיכות – עמית איצקר ויואב טל גוזרים ומדביקים", שחוזרת בשבוע הבא לעונה שנייה ב-Halalit.tv.

מדובר בתכנית אירוח שמארחת אנשים מתחומי התרבות והבידור. עד כאן, אין שום דבר מיוחד. אבל התכנית נראית חובבנית באופן מופגן, כשאיצקר וטל משרים את האווירה המביכה ביותר שניתן להעלות על הדעת. והדובדבן שבקצפת – הפרקים אורכים מעל לשעה, זמן בלתי אינטרנטי בעליל. "החללית מנסים להביא דברים קצת שונים. בהתחלה הם רצו בכלל שנעשה תכנית של שעתיים. הם פועלים משיקולים שקשה להבין, הם לא הכי קומוניקטיביים, אבל הם נורא מאמינים בזה", הוא מסביר.

כשהמציאות עצמה נהיית יותר ויותר לא ברורה, הצופים אוהבים מציאות אלטרנטיבית ובהירה על המסך – הומור עדות ישן וטוב, תכניות אירוח קלאסיות, לכל היותר ראיונות השטח של שי שטרן. הכל נהיה היום מאוד ברור, גם ההומור. האינטרנט נתן לביזאר מקום לזלוג אליו, והמעבר הזה התאים לטלוויזיה הישראלית ולצופיה. בדיוק כמו שרק סוגיות ביטחוניות מצליחות באמת לתפוס את סדר היום הציבורי, כך גם הומור אקטואלי נתפס כנכון יותר, או חשוב יותר, מההומור המוזר. או שהצופים פשוט שכחו איך זה לחשוב על משהו שהוא לא פוליטיקה.