נטפליקס, ביאסתם

טפליקס, יש לנו בעיה. כן, כן, אני יודע, את שינית את פני תעשיית הטלוויזיה ובזכותך כל ילד יודע למלמל את המילים "סטרימינג" ו"בינג'" בשנתו. נכון שהבאת לנו גם לא מעט סדרות מעולות או לפחות טובות, כולן סדרות שכאילו נתפרו מתוך הפנטזיות הקולקטיביות של ילדי האייטיז והניינטיז. עשית את כל זה בחמש שנים ובתמורה למחיר מנוי מגוחך ובגלל זה אנחנו אוהבים אותך, אבל הגיע הזמן לשיחת יחסינו לאן. אנחנו יכולים לחיות עם הרבה דברים – העונה החמישית של "בית הקלפים" היא ההוכחה לזה – אבל אנחנו לא יכולים לחיות עם בגידה שמתרחשת מול הפרצוף הבוהה שלנו. גם לבטטות יש רגשות.

לפני שבועיים הודיעה נטפליקס על ביטולה של "Sense8" – אפוס הפנטזיה המולטיסקסואלית של האחיות הטרנסיות לנה ולילי וואשובסקי ("מטריקס"). שבוע קודם לכן היא הודיעה על ביטולה של דרמת הדיסקו־היפ הופ התקופתית של באז לרמן, "The Get Down". אלו אינן סתם הודעות ביטול. זהו חץ מורעל שנשלח היישר אל לבנו השבור, חיסול ממוקד של שני יהלומים מנצנצים מעולם טלוויזיוני אחר, זר ומוזר ושונה לחלוטין מכל התוכן שהתרגלנו להאביס את עצמנו בו. וזה לא פחות מבלתי נסלח.

אנחנו לא צריכים את נטפליקס בשביל עונות איחוד של "בנות גילמור" או של "צער גידול בנות". אנחנו גם לא צריכים אותה בשביל סדרות כגון "בית הקלפים" או "נרקוס" ובשביל סיטקומים כגון "קימי שמידט" או "Love". עם כל הכבוד, הסחורה של טינה פיי וג'אד אפאטו הייתה מוצאת בית ברשתות הברודקאסט או בערוצי הפרימיום גם בלעדיה. סיבת קיומה של נטפליקס, ברמת התוכן, היא דווקא הסדרות שלא היו יכולות לקרות בשום מקום אחר. אנחנו צריכים אותה בשביל סדרות נועזות, בלתי צפויות ובלתי סבירות, שרק האלגוריתם האנרכיסטי של נטפליקס יכול לדעת שימצאו להן קהל יעד נלהב.

לא בשביל זה אנחנו צריכים את נטפליקס. "בנות גילמור"

שיטת ההפקה של נטפליקס, שמדלגת על שלב הפיילוט ובונה על פרמטרים של הרגלי הצפייה בקרב מנוייה, ידעה לחזות במידה מסוימת של ודאות שסדרת אנימציה משונה ואמוציונלית כמו "בוג'ק הורסמן" תלחץ על כל כפתורי הרגש של צופיה ההיפסטרים. השיטה הזאת עובדת טוב יותר מהימוריהן של רשתות הטלוויזיה המסורתיות. עד לחודש יוני השחור ביטלה נטפליקס שתי סדרות דרמה בלבד לאורך ההיסטוריה הקצרה שלה (את "המלוק גרוב" הסתמית ואת "מרקו פולו" המגלומנית). מה קרה עכשיו פתאום? כסף, זה מה שקרה.

פרק אחד של "The Get Down" עולה 11 מיליון דולר. פרק אחד של "Sense8" עולה 9 מיליון דולר. נטפליקס שפכה כמויות מזומנים אדירות על ייצור תוכן בשלוש השנים האחרונות, ומתברר שגם לעומק הכיסים שלה יש גבול. זה לפחות ההסבר הרשמי שנתן מנכ"ל החברה, ריד הייסטינגס, בריאיון ל־CNBC. "אחוז הלהיטים שלנו פשוט גבוה מדי", הוא אמר, "אנחנו צריכים לקחת יותר סיכונים ולעשות דברים משוגעים יותר כך שיהיה לנו אחוז ביטולים גבוה יותר". בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית מחאו לו כפיים – סוף סוף הוא מדבר כמו מנכ"ל מסורתי ולא כמו בעל בית שהשתגע: יותר מדי כסף ופחות מדי צופים? ביי ביי.

Sense8

כל זה נשמע הגיוני מאוד, אבל אם היגיון היה מעניין אותנו היינו פותרים תשבצים במקום לבזבז את החיים מול המסך. עובדה היא ששתי הסדרות שנטפליקס ביטלה הן סדרות לא הגיוניות בכלל, פרועות וליברליות – אחת שחורה ואחת היפר להט"בית.

בעיקר "Sense8" חתרה בעוז נגד הזרם המרכזי של הטלוויזיה כשיצרה עולם פנטזיה פוזיטיבי, הומניסטי, קוסמופוליטי ומלא אהבה בזמן שכולם מחפשים להתחבר אל מקורות הרוע והאופל בנפש האנושית. האחיות וואשובסקי לקחו בה את המגדריות הנזילה לשיאים שטרם נראו בתרבות המערבית, ועם מייקל סטרז'ינסקי ("בבילון 5") יצרו את אחת מסדרות הפנטזיה הנועזות והמקוריות בהיסטוריה. זה לא סתם ביטול, זו יריקה בפרצוף, זו בגידה של ממש.

בשנה האחרונה הובילו "Sense8" ו־"The Get Down" את מצעדי הסדרות הכי טובות שאתם לא רואים, וקהל המעריצים שלהן הגיב לביטולן בקמפיינים רועשים להחזרתן ובאיומים לביטול המוני של מנויי נטפליקס. את נטפליקס זה לא מעניין. ענקית הסטרימינג הגיעה מבחינתה לתקרת הזכוכית הפיננסית שלה ולעזאזל עם האלגוריתם המקולקל ועם אידיאולוגיית התוכן הליברלית. רוצים טלוויזיה אחרת לגמרי? חפשו במקום אחר, המהפכה נגמרה. אם תתנהגו יפה אולי תקבלו עונת איחוד של "וויל וגרייס".