מסע אל קצה הלילה: הלייט נייט הישראלי מתגלה כפתרון רדיקלי

זמנים רדיקליים דורשים בידור רדיקלי. זה מסביר את מחלת הריאליטי הגלובלית, אבל גם דברים כמו "ריק ומורטי", "משחקי הכס" ואפילו "הומלנד". למעשה סבירות גבוהה שהתפריט הבידורי שלכם כולו מהיר או קיצוני או אגרסיבי מאוד ולפחות מעט חולה בראש בואכה מצריך הסתכלות פסיכיאטרית דחופה (לא, באמת, אנשים שרואים "חדשות", תבדקו את עצמכם).

במציאות כה רדיקלית, הדבר הכי רדיקלי שיכול אדם מצדו השני של המסך לעשות זה פשוט לשבת בכיסא שלו ולדבר אל הצופים בבית במשך עשר דקות רצופות. או לשדר מערכון נטול תפאורה ופאנץ'. או לתת לחבורת כותבים צעירים משכורת כדי שישתוללו על המסך כאילו אין יוטיוב בעולם. לעשות את מה שאסור לעשות, את מה שמנוגד לכל חוקי המדיום, את מה שגורם למנהלי הזכיינית לחטוף שבץ.

זה לא מקרי שכל זה קורה כאן ועכשיו בתוכניות הסאטירה והלייט נייט. "המופע של לארי סנדרס", אחד מהמחוללים החלוציים והמשפיעים ביותר של האנרכיה הבידורית, השתמש בפורמט הלייט נייט כדי לפרק לגורמים את אשליית השלמות הבריאה של הבידור הטלוויזיוני. 20 שנים אחריו, צאצאי אותה מהפכה ממציאים מחדש את הלייט נייט הישראלי וממשיכים במלאכת הפירוק והריסוק של הקונבנציה.

ליאור שליין, חמוש בכותבים המושחזים ביותר בארץ, זנח את חלומו להיות דיוויד לטרמן והחליט שהוא מעדיף להיות ג'ון אוליבר. מונולוג הסיום שלו מדי תוכנית הוא פצצה לא קונבנציונלית של סאטירה פוליטית חריפה ודליקה, וכמו במקור בקומדי סנטרל וב־HBO, מדובר באנטי טלוויזיה (וזו מחמאה). זה לא אמור לעבוד. הרי כל מה שאומרים לנו שוב ושוב, הוא שלצופים אין סבלנות למונולוגים ארוכים. בהפרת הקשב הקולקטיבית ובטווח תשומת הלב המתקצר לא אמור להיות מקום לחפירה כזאת. אבל יש. וזה עובד.

זה עובד גם ב"לילה טוב" של אסף הראל: לא מנסה להצחיק, פוליטי במובהק, טור פובליציסטי קצר במסווה של פתיח לתוכנית בידור. כל מנהל פיתוח במשרד ממוזג יגיד לכם שאין דבר כזה, לא עושים דברים כאלה, אסור. הוא יגיד לכם גם שאי אפשר להסתפק בתפאורת לואו־טק ובכותבים צעירים וחסרי ניסיון ובטח שאסור לתת לכותבים כאלה זמן מסך. השתגעתם לגמרי. אסור. אפשר לשבור פה ושם איזו מוסכמה, אבל את כולן ביחד? הגזמתם. אי אפשר. עד שמתברר שאפשר.

סאטירה היא מפלטו של הפטריוט בזמן משבר מוסרי־ערכי, והזמנים הקשים קוראים לאמצעים קשים. שליין והראל מובילים את המגמה, אבל גם בתוכניות מיינסטרימיות ובפורמטים שמרניים יותר, כמו אלה של גורי אלפי וטל פרידמן, מורגש החיפוש אחר האומץ להקצין, לסמן את האיסורים ולנפץ אותם בזה אחר זה (ולשבור את הז'אנר מאמצע הפופיק של הז'אנר). אסור לראיין סלב יותר מחמש דקות? קחו 12 דקות עם שלמה בראבא. סטנדאפיסטים צעירים מבריחים צופים? הנה כמה, נראה אם אתם בורחים. בלי פחד. בלי להתנצל. בלי גבולות מוכרזים מראש.

הנס הטלוויזיוני הרדיקלי של הראל, שליין ושות' (ואפשר לצרף גם את העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" הוותיקה אל הכוחות התומכים בו) הוא תגובת נגד לכל מה שרקוב, דלוח ושמרני בתעשיית הבידור המקומית. כלומר, לכל. הבונוס הגדול וארוך הטווח של התגובה הזאת הוא טיפוח דור שלם של קומיקאים צעירים וחדשים (שם קוד: תם אהרון, גלית חוגי, דור מוסקל, אביתר חלימי) שעתידים לשנות את הבידור הישראלי מקצה לקצה. אתם רואים עכשיו רק את ניצני המהפכה. אם זה נראה לכם קיצוני, עוד לא ראיתם כלום. רדיקליזם, כידוע, הוא השמרנות של מחר מוזרקת אל השיח של היום.

"גב האומה", ערוץ 10 , שבת 21:15

"לילה טוב עם אסף הראל", ערוץ 10 , ראשון־חמישי 24:00

"היום בלילה עם גורי אלפי", ערוץ 2, רביעי־חמישי, שבת 22:50

"ארץ נהדרת", ערוץ 2, שבת 21:10