מביטים מהצד

בסצנה הראשונה של "בנות", האנה יושבת עם ההורים שלה במסעדה והם מודיעים לה חגיגית שהחגיגה נגמרה. הם מפסיקים לתמוך בה כלכלית בזה הרגע, ובכלל כדאי שתפסיק עם כל ההתמחויות ותמצא עבודה אמיתית. וכך בסצנה אחת, טרגית אבל גם מצחיקה מאוד, יוצרת הסדרה לינה דנהאם הצליחה להגיד כל כך הרבה על דור ה־Y, ומגנטה אליה בצדק את כל העולם. בסצנת הפתיחה של "Looking", הדרמה הקומית החדשה של HBO שזכתה בכל מקום לתואר "הגרסה ההומואית ל'בנות'", שני הומואים מתחרמנים בגן העצמאות של סן פרנסיסקו. איפה טעינו?

עצם העובדה שעשו סדרה שהיא "הגרסה ההומואית" למשהו, כבר מרמזת על בואם של דברים לא כל כך טובים, ובכל זאת, אני מודה שקצת חיכיתי ל"Looking", שעוסקת בחייהם של ארבעה חברים הומואים מסן פרנסיסקו. חשבתי שאוכל לזהות שם את עצמי ואת החברים שלי: עירוניים, בני 30+, בני מעמד הביניים שגרים בעיר גדולה. אבל למרות הדמיון בנתונים היבשים, לא היה שם שום דבר שדומה לנו. "Looking" מוכיחה אמת עגומה – נדמה שאי אפשר ליצור סדרה שכל גיבוריה הומואים שלא תהיה מצומצמת לכדי סקס. שוב מסתבר שמכיוון שהדבר היחיד שמחבר בין גיבורי הסדרה הוא הנטייה המינית שלהם, הסקס חייב להיות העניין מרכזי. וגם אם הוא כאילו אירוני ומודע לעצמו, הוא עדיין נוכח בכמויות לא הגיוניות. ברמת התוכן, זה אולי מחבר את "Looking" (שקרויה על שם שאלת הפתיחה של הומואים שמחפשים זיון באינטרנט, המקבילה ל"מה מחפש?" הישראלית) דווקא לסדרות כמו "יומני הנעל האדומה". הומו תמיד יהיה הומו, אז למה אי אפשר להפסיק להתייחס לנטייה המינית כפקטור היחיד שמגדיר אותו?

אם האנה ואחיותיה ל"בנות" דיברו באופן שנון וחדשני על נושאים לא סקסיים כמו ההישענות על ההורים, הרצון המתמיד להגשים את עצמך תוך ריחוף בוואקום של חוסר עשייה, התמכרויות, כסאחים בין חברות והפתטיות שבסקס מתוך רחמים, "Looking" מציגה צעירים שעולמם צר כעולם נמלה. הם עדיין עסוקים רק בחיפוש אחר סקס ואהבה, מדברים רק על סקס ואהבה וגם כשכבר מצאו את אותה אהבה, הם עדיין פתוחים לסקס כל הזמן בתנאי שמי שמציע מספיק חתיך. פרנסה, עניינים פוליטיים, גזעיים או כל דבר שקשור לעולם החיצון לא מטרידים אותם. בעולם שבו הם חיים, יותר מדי אנשים זרים מחייכים אליהם ברחוב וזה אף פעם לא סתם. גם כשפטריק, הדמות הראשית, צריך למצוא שותף חדש לדירה, הוא מחפש אותו באתר היכרויות כי "לך תדע, אולי הוא יהיה הפרטנר שלי".

אל תטעו לגבי ההומואים של "Looking" – הם אמנם נראים כמו היפסטרים ועושים אמנות חסרת תוחלת של היפסטרים שמורכבת מהדבקת כיסאות, אבל הם כבר היו במיטה אחד של השני והם מאיימים לשכב עם כל מה שזז סביבם. אם לא היה להם שיער פנים, יכולתי לטעות ולחשוב שהשנה היא 2001 ואני צופה ב"הכי גאים שיש".

הנורמלים הישנים

יש לא מעט סדרות שקיבלו את חותמת הבאזז הלוהטת שלהן רק מעצם העובדה שהן עוסקות בהומואים, מה שכביכול מאפשר להן להתעצל בסגנון ובשפה, כאומרות – "הבאנו לכם דמויות של אנשים יוצאי דופן, אז תסלחו לנו על התבניות המשומשות והמיושנות". דוגמה עכשווית אחת היא הסיטקום הבריטי המיושן־עד־מאובן "Vicious" של ה־BBC, בכיכובם של איאן מק'לן ודרק ג'קובי. הוא מציג אמנם כתיבה עבשה ומביכה וצחוקים מוקלטים, אבל אף פעם לא נעשה כזה סיטקום על הומואים, ועוד זקנים, ועוד במערכת יחסים, שזה דבר יותר נדיר מקרנף צר שפה, אז מי אנחנו שנבוא בטענות?

מהצד השני של האוקיינוס, מיטשל וקמרון, זוג ההומואים של "משפחה מודרנית", הם זוג חמוד, מתוק ואוהב. הם מתחבטים בשאלות גידול בתם המאומצת והיחסים שלהם עם המשפחה – אבל תקראו לי זרובבל אם מישהו בעולם, כולל יוצרי הסדרה, מאמין שהם נמשכים זה לזה או מקיימים יחסי מין. הסדרה אמנם נקראת "משפחה מודרנית", אבל כמו כל המשפחות בסדרה, גם זו של קמרון ומיטשל היא בעצם קלאסית לגמרי, כי המיניות של ההומואים שבה נוטרלה לחלוטין. בסדרתו של ריאן מרפי, "הנורמלים החדשים", הטפטוף של הקוויריות כבר מורגש יותר, אם כי גם זו בסופו של דבר עדיין סדרה אמריקאית שבה כולם יפים, עשירים ושנונים. הגיבורים דיוויד ובריאן הם זוג הומואים שמקיימים מערכת יחסים, אבל הזהות ההומואית שלהם היא גם פוליטית, חברתית, משפחתית והורית. הם בראש ובראשונה דמויות עגולות, אנשים שחיים חיים רגילים. הם אוהבים אחד את השני כי הם אוהבים אחד השני, והזהות ההומואית שלהם היא רק חלק מזהות מורכבת יותר. וכשההומואיוּת נקראת לדגל הקונפליקט, זה מרענן: כשהקופאית בסופר מניחה שלתינוקת שלו יש אימא, נדרש בריאן להתעלות על עצמו ולהסביר לה שיש לה שני אבות. הסצנה הזו, סצנת ה"האם לטרוח לתקן", כל כך מוכרת בחייו של כל הומו, וכל כך מעניין לראות דמות ראשית שמתחבטת בנושא הזה במסע לעבר האבהות. חבל שרשת NBC החליטה לבטל את הסדרה אחרי עונה אחת בלבד.

שתי הסדרות האחרונות מנסות לגבש תו תקן לְמה זה "נורמלי", והמסקנה המתבקשת משתיהן היא שנורמלי זה בעצם להיות גבס יצוק לתוך תבנית מוכרת של מערכת יחסים סטרייטית (ומשעממת, אם תתעקשו). במובן הזה, "Looking", שהיא גטו של הומואים "אמיתיים", כאלה ש"מחפשים לעכשיו" ולא מתחנפים לציבור של קהל צופים סטרייטי, יכולה להיתפס כחדשנית. אבל אל תטעו, היא לא. אם "הכי גאים שיש" הייתה הראשונה שדיברה על הנושאים האלה ולא חיקתה שום דבר, ו"בנות" המציאה תבניות חדשות לייצוג דור שלם, הייתי מצפה מהסדרה שמייצגת את הדור שלי שלא תהיה ה"סקס והעיר הגדולה" של ההומואים או משהו בסגנון. אל תמחזרו. תעמדו לבד. תעשו מהפכה.

Looking", yes Oh", רביעי 22:30