"משחקי הכס": סיכום פרק 6, עונה 4
"משחקי הכס" הצליחה לגעת בחיים שלנו: גילינו שגם שם מערכת המשפט בעייתית, הבנקאים תופסים תחת על מי שנמצא במצוקה ושהרבה יותר קל לכבוש שטחים מאשר לשלוט בהם. סיכום שבועי
שלום וברוכים הבאים ליומן ״משחקי הכס״, שבו יהיו ספוילרים לכל הסדרה עד לפרק הנוכחי (עונה 4 פרק 6), אבל לא לשום דבר שיבוא אחר כך, וגם לא לספרים. אולי באמת עדיף לא לומר אף מילה על הספרים, לא לרמוז ולא להתייחס. הטור הזה שומר על מדיניות נטולת-ספוילרים נוקשה, אבל מה שכן הרשיתי לעצמי לעשות בפרקים הקודמים היה לציין לגבי כמה מקווי העלילה שהם חדשים לסדרה, ולא היו בספרים. אולי עדיף שמעכשיו גם את זה לא אעשה, כי אפילו זה הפך לסוג של ספוילר: על פי תקדים הפרקים הקודמים, אם עלילת משנה כלשהי אינה לקוחה ישירות מתוך כתבי ג׳ורג׳ מרטין, אלא מגיעה ממוחם הקודח של וייס ובניאוף תסריטאי הסדרה, סביר להניח שאותה עלילה היא פילר בלבד שנועד למלא כמה חורים בעונה – היא לא באמת תתקדם לשום מקום, ורק תסתובב במעגל קטן ותיפתר מבלי שתהיה לה שום השפעה, לחיוב או לשלילה, על אף אחת מהדמויות המרכזיות. אף אחד לא ימות, אף אחד לא ישתנה באופן משמעותי, שום אירוע חשוב מדי לא יקרה. גם בפרק הזה היו בהחלט סצינות שלא היו בספר, אבל עדיף שלא לומר איזה, כדי שלא תדעו מראש איזה עלילות הן בזבוז זמן.
ולמרות כל זה: איזה שיפור. עם כניסתה לחצי השני של העונה, הסדרה פיצתה על הרגעים המעפנים בפרקים הקודמים עם פרק שבחלקו הגדול – באופן לא מקרי, החלק שמתרחש במעלה מלך – היה משובח. אבל נתחיל בהתחלה.
כבר בכותרות הפתיחה ישנה עדות לכך שבפרק הזה נקבל בפרק הזה משהו חדש: בראאבוס, העיר החופשית שמעבר הים הצר, שאמנם הוזכרה לעתים קרובות בסדרה, אבל עד היום לא ראינו אותה. בראאבוס היא מקום מושבו של בנק הברזל, היא עיר מוצאם של סיריו פורל ושל ג׳נקן הג׳אר, ועל פי הייצוג שלה בכותרות הפתיחה, נראית יותר כמו פארק שעשועים עם רכבות הרים מאשר עיר. נדמה לי שזיהיתי בתחתית את המכשפה שפותחת וסוגרת את החלון. רגעים בודדים לאחר מכן אפשר לראות את אותה עיר, הפעם מאוירת במיטב האנימציה הממוחשבת של הסדרה, וכן, אפשר להבין למה לבראאבוס יש מעמד אגדי. היא יפהפיה, בנויה איים-איים המחוברים בינהם בגשרים ומגמדת לחלוטין את מעלה מלך בגודלה. בעיקר הפסל. סטאניס חמוץ הפנים הנצחי ודאבוסו הנאמן מפליגים בין הרגליים של לוחם בגובה כזה שפסל החירות היתה יכולה אולי לגרד לו בירך עם הלפיד (ומקפידים מאוד להמשיך להביט ישר קדימה, למרות הפיתוי העז להסתכל להציץ במעלה החצאית של הלוחם ולבדוק מה גודל ביצי האבן שלו). קצת מגוחך, האמת, כמה שהפסל הזה גדול: בני תרבות שמסוגלת לבנות פסל בגובה כזה היו צריכים כבר לגור בגורדי שחקים במקום להילחם בחרבות ולגדל עיזים.
והנה מתברר סוף סוף שבנק הברזל הבינלאומי הראשון אינו רק שמועה, אחרי הכל. סטאניס ודאבוס מגיעים לפגישה בבנק, וזה הולך בערך כמו שזה בדרך כלל הולך כשאתה פושט רגל ויש לך פגישה בבנק. דרקונים ומלכים זה טוב ויפה, אבל אין כח בעולם שהוא חזק יותר מבנקאי מתנשא עם חיוך מזלזל. הבנק אמנם חושש שהלאניסטרים, למרות האימרה הידועה, לא ישלמו את חובם, אבל טייווין הוא הרי טייקון, טייקונים אף פעם לא באמת מחזירים חובות. הבנק מזכיר לסטאניס שהוא לא עומד לקבל שום הלוואה מכיוון שאין לו שום אמצעים להחזיר אותה, ושולח אותו לדרכו, וכל זה בהגיון מתמטי שקשה להתווכח איתו. אבל אז מגיע דאבוס עם נאום חוצב להבות ונימוקים כמו: ״תראו אותו! הוא יותר מלך מכולם! הוא יותר זועף מכולם! מגיע לו להיות מלך! תראו כמה שהוא זועף! הוא כרת לי את האצבעות פעם, ומכאן שהוא יחזיר לכם את ההלוואה!״ – ומסיבה כל כך לא ברורה שאפילו יוצרי הסדרה לא הצליחו להראות לנו, זה עובד. איך בדיוק הדיבורים באוויר של דאבוס שינו את דעתם של פקידי הבנק חובבי המספרים – מסתורין גדול. הדבר הבא הוא שסטאניס מגייס את חברו הפיראט סאלדון סאאן (כבר ראינו אותו מבליח כמה פעמים בפרקים הקודמים), שנמצא בבורדל/בית מרחץ ועסוק בסיפור בדיחת ה״מכנסיים החומים״, שאותה התסריטאים הגו באמצעות גיגול הביטוי ״Pirate Joke״ ובחירה בבדיחה מספר 2.
אם כבר עוסקים במספרים: מספר הפרקים שעברו מאז שסטאניס ושות׳ הכריזו שהמלחמה על כס הברזל היא שולית ושעדיף לחתור אל החומה: 6. אותו מספר פרקים עבר מאז שיארה גרייג׳וי, אחותו של תיאון, הכריזה שהיא עומדת לצאת לחלץ אותו מידי שוביו ויהי מה, וכבר חשבתי שהיא ירדה מזה – אבל לא, מתברר שבאיחור של כמה חודשים (או שנים, קצת לא ברור) בלבד, היא ואנשיה מגיעים. למה זה לקח להם כל כך הרבה זמן? אם בוחנים את מפת ווסטרוז, מגלים שהדרך היחידה שבה יארה ואנשיה היו יכולים להגיע מאיי הברזל לדרדפורט בעזרת ספינה היא להפליג את כל הדרך מסביב לכל שבע הממלכות, דרומה לדורן לאורך החוף המערבי, וחזרה צפונה לאורך החוף המזרחי של היבשת. סחתיין על ההתמדה, אבל זה לקח כל כך הרבה זמן שפלא שעוד נשאר משהו מתיאון בכלל.
אחרי כל כך הרבה זמן בים, יארה ואנשיה נחושים במשימתם ואין מצב שיחזרו בלי תיאון. הם מסתערים על טירתם של הבולטונים, והמשימה נראית כאילו היא מצליחה מאוד, מלבד פרט אחד קטן: תיאון שטוף המח לא רוצה לבוא, ומעדיף להישאר הכלב הטוב של רמזי. מתפתח קרב, ואז רמזי שולף את נשק יום הדין: מפתח! לכלוב אחד של כלב! שאותו הוא מסובב לאט לאט, כשהוא עומד שם בלי חולצה, במרחק של מטרים בודדים מכם ולכם יש חרבות ופור פאקס סייק, רק בפרק הקודם סנדור קלאגן הסביר שהמנצח בקרב הוא זה שיש לו שיריון יותר טוב, לא? ובאופן לא ייאמן, הדבר הבא שקורה הוא שיארה ולוחמיה הנועזים נמלטים עם הזנב בין הרגליים בחזרה אל הסירות שלהם. מה הם יכלו לעשות? הם היו מוכנים לכל, אבל היו שם כלבים. כלבים, אתם מבינים?!
וכך במחי סצינה וחצי יארה עברה מ״כל עוד הם מאיימים על נסיכינו, המילה ׳יליד הברזל׳ ריקה ממשמעות!״ ל״שייזדיין תיאון, בואו נלך הביתה״. מסע ימי באורך של חודשים, והבטחה עוד מהעונה הקודמת, הסתיימו בלא כלום. תיאון לא ניצל, יארה לא נהרגה, שום דבר לא השתנה, ועוד עלילת משנה טפשית ומלאת חורים התחילה והסתיימה בלי שום משמעות אמיתית. עכשיו נחשו איזו עלילת משנה מהפרק הזה לא היתה בספרים.
חשוב לציין שהתלישות של הסצינה הזאת לא מעיבה על דמותו של תיאון השבור עצמו, ואלפי אלן המגלם אותו נהדר. היחסים בין המענה למעונה – והרעיון שמוצג בסצינה הבאה, ש״ריק״ עומד להעמיד פנים שהוא תיאון גרייג׳וי – מצוירים במכחול אמן. רק חבל על העלילה.
אי שם במזרח, חאליסי שולטת, אבל מפרק לפרק היא מגלה שלכבוש זה קל, אבל לשלוט זה כאב ראש. היא צריכה לפצות רועי עיזים על נזקי הדרקונים שלה, להתמודד עם הרעיון שלמסמר לצלבים 163 אנשים ללא משפט לא היתה פעולה צודקת לחלוטין, והכי גרוע – לשבת יום שלם ולקבל את פניות הציבור. מיסאנדיי מדווחת: יש עוד 212 אנשים בתור. דאינריז עושה פרצוף של ״212, אה? לעזאזל, יום עבודה ארוך״. סר ג׳ורה רוצה להגיד, אבל לא אומר: ״את מתלוננת? את לפחות יושבת. אנחנו צריכים לעמוד כאן כל הזמן ולשתוק״. אף אחד לא אומר: ״חבר׳ה, מה דעתכם על לבלר? כי כרגע אף אחד לא רושם את החלטותיה הצודקות של החאליסי שלנו, ולא בטוח שנזכור בעל פה את כל 212 ההחלטות. אז מה? לבלר? מישהו? זה לא שחסר פה מקום בחדר״.
ומכאן אנחנו עוברים לזירה המרכזית, שמרכזת את רובו של יתרת הפרק: מעלה מלך, ומשפטו של טיריון לאניסטר. העברתי הרבה זמן בפרקים האחרונים בלגלוג על החורים בעלילה והפאקים בכתיבה של הסדרה, אבל על חצי הפרק הזה אין לי מה להתלונן. זו היתה ״משחקי הכס״ בשיאה. אתם מבינים, בעצם יש שתי ״משחקי הכס״: ישנה ״משחקי הכס״ של רחבי ווסטרוז ואסוס, סדרה לא יציבה שמתנדנדת בין גדולה לבין בינוניות ומורכבת מהרבה קרעי עלילה שבינהם יש בקושי קשר; וישנה ״משחקי הכס״ של מעלה מלך – סדרה כתובה למופת ומשוחקת אדיר שטווה רשת קורים מסובכת אבל מתוכננת היטב. כשכל הקורים האלה נשזרים יחד לתמונה גדולה ועמוסה בפרטים, זה מופתי. המשפט של טיריון – אפילו יותר מהחתונה הסגולה – הורכב מעשרות רגעים זעירים, כל אחד מהם נטוע היטב בכל ארבע העונות של הסדרה עד כה. זאת היתה סצינה מרובת דמויות שאין בה שום ניצבים: כל שופט, כל עד, ורבים מהצופים, כולם דמויות עם אופי והיסטוריה שלמדנו להכיר, שכל משפט שהם אומרים התייחס לאירוע שראינו קורה בשלב כלשהו של הסדרה. ולמה שיקרה כאן, יהיה מה שיהיה, יהיו השלכות. אף אחד לא יחזור לסטטוס קוו כאילו כלום לא קרה.
עוד לפני המשפט קיבלנו כמה סצינות מעלה מלך מקדימות, שעיקרן היה שאוברין ממשיך במסע הכיבוש של ליבי. איש העולם הגדול, שרוצה לחוות כמה שיותר מהעולם, יש לו אוזן למבטאים (שלא לדבר על פה) ולא מתחשמק לו לקום ולחלוק כבוד לימין המלך כי הוא עייף, אוברין הוא כבר לא מועמד: הוא לקח בהליכה את תואר האיש המגניב ביותר בווסטרוז או באסוס. אם אוברין היה מקבל סדרה משלו, הייתי צופה בה באדיקות. לעזאזל, גם אם אוברין היה מנחה תכנית בישול, הייתי צופה בה. אם אוברין היה מקליט אלבום הבי מטאל, הייתי קונה אותו. קונה את הדיסק ממש, ולא מוריד בטורנט.
המהלך העיקרי של המשפט קרה דווקא בהפסקה. ג׳יימי לאניסטר, שרואה לאן הרוח נושבת (היא נושבת לכיוון גמד תלוי על עץ) מנסה לשכנע את אביו להשאיר את טיריון בחיים, ואפילו מציע לשם כך את הדבר היחיד שהוא יכול: לוותר על משמר המלך ולרשת את צוק קאסטרלי, כמו שאבא רצה (ואין לו הרבה מה להפסיד. הוא בחר להישאר במעלה מלך כדי להיות קרוב לסרסיי, אבל היחסים האלה לא ממש בשיאם כרגע). ג׳יימי המסכן חושב לרגע שהוא אסטרטג גדול, וברגע אחד מבין שהוא הלך ישר לתוך המלכודת של אבא שלו, ששיחמט את חייו עוד הרבה לפני שג׳יימי היה תינוק עליז בעל שתי ידיים. איכשהו, הכל שוב מסתדר בדיוק כמו שטייווין רוצה: טיריון יישלח לטיזינאבי כדי להיאכל על ידי מהלכים לבנים או משהו, ג׳יימי יתפוס את מקומו כממשיך שושלת הלאניסטרים, טייווין יישאר במעלה מלך כדי לשלוט ללא הפרעה דרך טומן, הילד החמוד שהראה נכונות בוגרת לזוז הצידה ולתת למבוגרים לעבוד. למעשה, מפת האינטרסים של טייווין נראית עכשיו טוב הרבה יותר משהיתה לפני מותו של ג׳ופרי. אם הטיירלים ובאיליש לא היו מחסלים בשבילו את הנכד הפסיכופט שלו, אולי הוא היה עושה את זה בעצמו.
אפילו שיי – שמקאמבק שלה חששתי מאז שהעיפו אותה – הצטיינה כאן. השחקנית עשתה לשם שינוי עבודה טובה, גם אם הדמות נשארה בלתי נסבלת בדיוק כפי שהיתה תמיד. גם עכשיו, שיי מוכיחה שיש לה אינטליגנציה – רגשית ואחרת – של אליגטור ביצות. היא כל כך אוהבת את טיריון, אתם מבינים, שהיא הולכת לגרום למותו בגלל שהוא העליב אותה פעם. זה אמנם מטומטם, אבל זה מטומטם באופן אמין – כי שיי נבנתה לאורך פרקים רבים כדמות מטומטמת. העדות שלה היא מה ששובר סופית את טיריון, קש אחרון על גמל שאוכל קש כבר שתי עונות. טיריון הוא האדם ההוגן ביותר במעלה מלך, הוא הציל את העיר, וכתודה על כך הוא סופג רק עונשים והשפלות ללא הפסקה. עכשיו הוא סוף סוף הגיע לנקודה שבה הוא אומר: תזדיינו כולכם. המלך, הימין, המלכה, המשמר, האח, היועצים וכ-ל תושבי מעלה מלך כפויי הטובה. תזדיינו כ-ו-ל-כ-ם. לטיריון נמאס להיות הצדיק בסדום, והוא מתוודה.
הטריק הזה – ״להתוודות״ על חטאיו הדמיוניים ואז לדרוש משפט בקרב – עבד היטב לטיריון בעונה הראשונה, כשזאת היתה קייטלין שהאשימה אותו ברצח. גם אז הוא לא היה אשם, וגם אז הדרישה למשפט בקרב היתה מוצא אחרון ונואש, אבל הפעם הסיכויים של טיריון לצאת מזה נראים קלושים יותר מהסיכויים של ישראל להגיע לגמר באירוויזיון. מעלה מלך איננה מבצר מבודד עם אוכלוסיה מצומצמת אלא עיר מלאה בחיילים נאמנים לכתר, וטייווין יכול לבחור כנציגו בקרב כל אחד מהלוחמים הגדולים ביותר בעיר. ג׳יימי היה אולי רוצה לעזור לטיריון, אבל במצבו החד-ידי לא יכול לעשות הרבה – אז נשאר רק ברון, וגם הנאמנות שלו תלויה רק בשקי הזהב, ולך תדע כמה מהם יציע לו טייווין. אז מה יקרה? ואם אפשר, הייתי שמח לדעת את זה כבר בפרק הבא, ולא לבזבז עוד זמן על סאם וגילי או איזו שטות אחרת.
נעדרים: שני הצמדים הנודדים בדרכים, אריה וסנדור קלגאן וגם בריאן ופוד; כל אנשי הצפון, משני צידי החומה. וזה בסדר גמור שייקחו איזו הפסקה לעונה או שתיים.
דמויות מתות: אף אחד חשוב.
עירום לא רלוונטי: כמה נשים ערומות חסרות הקשר שמאזינות לבדיחה במרחצאות בראאבוס, ומישהי ששוכבת עם ראמזי שלג בלי קשר לכלום באמצע נאום של יארה, מותחים את חוסר הרלוונטיות של סצינות העירום בסדרה עד הקצה.
הסצינה: משפטו של טיריון, כמובן, ובעיקר ההתפרצות של הר הגעש דינקלג׳ בסיום. הידד.