"משחקי הכס": סיכום פרק 8, עונה 4

בפרק השמיני של העונה חאליסי מבינה שהיא לא יכולה לבטוח גם באנשים הכי קרובים אליה, ואנחנו לומדים שלא לבטוח יותר לעולם (אבל הפעם באמת!) ביוצרי "משחקי הכס". סיכום שבועי

מתוך "משחקי הכס"
מתוך "משחקי הכס"
2 ביוני 2014

ובכן, פאק שיט פאק שיט שיט פאק. פאק.

כלומר, אהם: ברוכים הבאים לבלוג משחקי הכס, הסדרה למזוכיסטים, שמתייחסת לצופיה כמו שבן הדוד המפגר של טיריון מתייחס לחיפושיות. חשבתם שאחרי החתונה האדומה שום דבר לא יכול לזעזע אתכם כבר? טוב, אז תשמחו לשמוע שפאאאאאאאאק.

אבל נתחיל מההתחלה.

פאק.

אוקיי, רגע, קצת קשה לי להתאפס. ריכוז. יאללה.

ב-Mole Town שבצפון (בספרים תרגמו את שם העיר לחפרפריתא), נערכת תחרות שיגרפס – זהה את השיר המושר בגרפסים. משחק קל מאוד בווסטרוז, מכיוון שבכל היבשת מכירים בדיוק שני שירים. אחרי שמזכירים את "גשמי קסטאמיר" ו"הדב והעלמה הנאווה" – המשחק די נגמר. אבל אז אנשי הפרא תוקפים, וייגריט פוגשת את גילי, וזה נורא… מזעזע… או משהו… סליחה, שוב נזכרתי לרגע בסוף הפרק. אוף. קשה להתרכז.

אנשי המשמר שעל החומה קצת לא מרוצים מזה שאנשי הפרא טבחו בתושבי העיר המקומית, בין השאר משום שהם נמצאים על החומה הזאת בדיוק כדי למנוע את זה. ובכל זאת, הם מחליטים להישאר על החומה ולא לעשות שום דבר בעניין. אין כמו צבא הגנה חזק. הם צריכים להתכונן, כי מאה אלף אנשי פרא עומדים לתקוף מצפון – ונגדם עומדים רק 102 האנשים בשחור. הם היחידים שעומדים בין הצבא הענק לבין ממלכת התרבות, ויש להם כל כוונה להיהרג עד האחרון שבהם בקרב. מה שהכי מבאס זה שאם יעשו מזה סרט, יקראו לו "102", ואז כולם יחשבו בטעות שזה סרט על מכבי אש.

מתברר שאחת מהאובססיות של הסדרה (לצד אלימות מזעזעת, עירום בלתי רלוונטי ואונס) הוא העיסוק בבולבולים, או החוסר שבהם. עוד מקרה כזה מתרחש בסביבות מירין, לאחר שמיסאנדיי מתקלחת בנהר בעירום לעיני תולע אפור. זה לא אמור להוות שום עניין לתולע, כיוון שכחלק מהכשרת הלא-טמאים, הוא היה אמור לעבור ברית מילה אקסטרימית שלא תאפשר לו הסחות דעת מעין אלה; ובכל זאת הוא מגלה עניין. עובדה מפתיעה זו מעוררת את השאלה, האמנם הסירו לו – כפי שדאינריז מנסחת את זה באלגנטיות – את העמוד עם האבנים? או שמא עדיין יש לו, בואו נאמר, זוג עגבניות לצד הגזר? נאמר זאת כך, האם מעגלי תנועה מובילים לכביש הסרגל? האם הרולינג סטונס מחממים את הרד הוט צ'ילי פפר? האם יש לו שניים סינים עם כינור גדול?

עוד במירין, מגיע מכתב ובו חנינה מלכותית מהמלך רוברט לסר ג'ורה מורמונט. המלך רוברט. זה שמת כבר שלוש שנים. ככה אפשר לסמוך על דואר יבשתי. סר ג'ורה קיבל חנינה, הידד, בשל השירות החשוב שהוא סיפק לממלכות ווסטרוז לאורך השנים – דיווח שוטף על מהליכה של דאינריז טארגריין ואחיה. דאינריז (הייתי קורא לה חאליסי, אבל היא כבר לא מרשה) לא מרוצה, למרבה ההפתעה, ומעיפה את ג'ורה מורמונט המסכן מהעיר ומחייה. ברור שעיתוי הגעת המכתב לא היה מקרי, בפרט כשלפני כמה פרקים מועצת התככנים של מעלה מלך התייחסה מפורשות לבעיית דאינריז וסוכם שיש לעשות משהו בעניין. בין אם טייווין או ואריז, מישהו דאג לשלוח את המכתב כדי להפריד את דאני מאחד מיועציה הנאמנים ורבי הערך ביותר, ואגב כך לעזור לשכנע אותנו שהיא וכל החבר'ה בווסטרוז לא סתם חולקים את אותה הסדרה, אלא באמת יש קשר בינהם ואולי הם אפילו ייפגשו בעונה עתידית כלשהי. ובכן, זה עבד: אפילו מעבר לים, יש לתככני מעלה מלך השפעה. הם הצליחו להפריד בין דאינריז וג'ורה. עכשיו נשאר רק להיפטר מבאריסטן סלמי, דאאריו נהאריס, 8000 מהחיילים הטובים בעולם וכמה אלפי עבדים שנוהים אחריה כאלילה, והלך עליה.

דונט חאליסי מי! כל התמונות: באדיבות yes/HBO
דונט חאליסי מי! כל התמונות: באדיבות yes/HBO

על תיאון (שעליו אנחנו יודעים שכבר אין לו שני כדורי גלידה וגביע אחד) מוטלת משימה לא פשוטה: להתחזות לעצמו. תיאון, שהפך לריק, רק ריק ושום דבר מלבד ריק (בעברית זה נשמע עוד יותר הולם), צריך להעמיד פנים שהוא תיאון, הנסיך לבית גרייג'וי, כדי לשכנע את הלוחמים בחפיר קאילין – נקודה מסריחה אך עיקשת על מפת הצפון – להיכנע לידי הבולטונים. תיאון עומד במשימה בכבוד, ומבטיח ללוחמי גרייג'וי שאם ייכנעו, רמזי יעניק להם את אותה מידה של צדק ורחמים שהוא העניק לתיאון עצמו. טכנית הוא לא משקר, אם כי, המממ. בין הלוחמים מתגלות אי אלו אי-הסכמות בשאלה האם לקבל את תנאי הכניעה או לא, אבל זה נפתר במהירות והמנהיג החדש (אחרי שהמנהיג הקודם נאלץ לפרוש בעקבות מקרה פתאומי של גרזן בראש) מקבל את התנאים. קאט. הוא לא היה צריך לקבל את התנאים. מהאיש החי עברנו לאיש המת. מאוד מת. יהיה קשה להיות מת יותר בלי הכשרה מיוחדת. המראה של אותו בן גרייג'וי כשהוא משופד, משוסף, מבותר, בלי עין ובלי עור, היה אחד המראות הגרוטסקיים בתולדות הסדרה, שממילא אינה נוהגת להימנע ממראות קשים. לפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים ששום דבר יותר גרוע לא יקרה בפרק הזה.

בעקבות הצלחתו של ראמזי בכיבוש חפיר קאילין מתרחש רגע מרגש במיוחד: הבן והאב, רוז בולטון וראמזי שלג, האחד רוצח בוגדני ומתועב, השני פסיכופט סאדיסט חולני, חולקים אחוות אב ובן כנה ואמיתית, בטקס נוגע ללב: ראמזי פושט את שמו הישן, "שלג" ומקבל את מסורת אביו, השם "בולטון". "הבט סביבך, בני" אומר האב. "אתה רואה את כל זה? זהו הצפון, כל מה שאתה רואה הוא ממלכתי. ויום אחד, סימבה, כל זה יהיה שלך. כלומר, אה, ראמזי".

טיפה פחות חמוד מסימבה
טיפה פחות חמוד מסימבה

בפרק הקודם, אשתו הטריה של פיטר באיליש, הליידי ארין, מתה באופן בלתי צפוי, וזאת שבועות מעטים בלבד אחרי נישואיה המאושרים. הסמיכות המחשידה בין שני הארועים האלה לא נעלמה מעיניהם של אדוני העמק, האצילים האחרים השולטים באזור, והם מנסים לברר מה בדיוק קרה. התירוץ של באיליש: היא התאבדה. רגע אחרי שנישאה לבחיר ליבה משכבר הימים, היא בחרה לבדוק באופן אישי מה באמת אורך הנפילה מדלת הירח. אף שחוסר היציבות של ליידי ארין היה עובדה ידועה, הסיפור הזה אינו מן האמינים, ובאיליש נראה אבוד. וזה מוזר. פיטר "אצבעון" באיליש מוצג בסדרה כאחד שתמיד יודע מה הוא עושה: הוא מהשחקנים הערמומיים ביותר של משחקי הכס, הוא מתכנן קנוניות ותוכניות שבעה מהלכים מראש – והוא לא התכונן לכך שאחרי שהוא זורק את אישתו מהחלון, אנשים עלולים להאשים אותו בכך שהוא זרק את אשתו מהחלון? באמת אין לו תוכנית? או שכל העסק היה ספונטני, והוא עשה את זה רק משום שהוא לא עמד בפיתוי להגיד "אחותך"?

באיליש מקבל סיוע ממקור לא צפוי – שרק מבלבל את העניינים עוד יותר. סאנסה. סאנסה סטארק, החליטה פתאום שהיא כבר לא כלי-משחק אלא שחקנית, כבר לא הילדה הנפחדת אלא אחת שיודעת לשקר ולתמרן בדיוק כמו הגדולים. היא משקרת באופן מופלא (הדמעות! סרסיי עצמה לא היתה עושה את זה טוב יותר), ואפילו עשתה לעצמה מייק-אובר והתלבשה במה שגורם לה להזכיר יותר את מליסנדרה מאשר את אותה ילדונת. סאנסה איז אין דה האוס! אבל מה שהיא בוחרת לעשות עם הכח החדש הזה… תמוה. החלטה מפתיעה מספר אחת: בניגוד לציוויו של באיליש, סאנסה חושפת את זהותה האמיתית בפני אדוני העמק. החלטה מפתיעה מספר שתיים: במקום לשלוח את באיליש הרצחני והקריפי להתעופף, היא תומכת בגירסה שלו ומצילה אותו. מה…? סאנסה היתה יכולה לספר את האמת כולה, או להמשיך להיצמד לשקר של באיליש – אבל במקום זאת עשתה קצת מזה וקצת מזה. מה המשחק של סאנסה, בדיוק? מה היא מנסה לעשות, והאם היא באמת יודעת מה היא עושה? והאם לתולע אפור יש ביצים? זה לא קשור לסאנסה, אני סתם תוהה.

הצליח לצאת גם מזה. באיליש
הצליח לצאת גם מזה. באיליש

לא רחוק משם – אבל באמת לא רחוק! – הכלב ואריה מתקרבים אל שערי העמק, ברגל, אחרי שכנראה שכחו איפה החנו את הסוסים שלהם או משהו. אריה וסנדור קיבלו את הסצינה הקצרה ביותר בפרק, אבל היא נפלאה. בפעם הראשונה מאז מעלה מלך, גם אריה – כמעט במקביל לאחותה – מסירה את המסכה ומזוהה בשמה האמיתי. הם מקבלים את הבשורה על כך שליידי ארין מתה. המבט על פניו של סנדור אומר "עינאל פאקינג רבאק, אתם צוחקים עלי?!"‏, ואז מגיע אחד הרגעים הנפלאים ביותר בסדרה: אריה פורצת בצחוק. אחרי חודשים של נדודים, אחרי שכל ניסיון שלה להתאחד עם קרובי משפחתה מסתיים במוות, מה עוד נשאר לעשות חוץ מלצחוק? הצחוק של אריה הוא צחוק של יאוש, ידיעה שהגורל מתעלל בה (ובכלב), אבל הוא גם הופך אותה בפעם הראשונה מזה זמן רב לילדה. לרגע אחד היא לא נראית כמו רוצחת סדרתית בהתהוות או כמו גיבורה אפלה המחפשת נקמה. היא רק ילדה שמתגלגלת מצחוק.

ונעבור לאירוע המרכזי של הפרק: סיפורם של אורסון לאניסטר והחיפושיות. פרשני הכס יתווכחו עוד שנים בוודאי על הסצינה הזאת. בסדרה שבה כל דקה חשובה, ורציחות וקרבות מתרחשים בין קאטים כדי לחסוך זמן, פתאום נמצאו שש דקות תמימות שבהן טיריון וג'יימי יושבים בתא הכלא של טיריון ומדברים; ואפילו לא מדברים על העלילה שהיתה או שתהיה, אלא על סיפור מנותק לחלוטין, על בן הדוד אורסון לאניסטר המפגר, והתחביב המשונה שלו, מחיצת חיפושיות. טיריון מושך את הסיפור עוד ועוד, מספר על ניסיונותיו העיקשים לנסות לגלות מה יש לאורסון מחיפושיות ולמה הוא הורג אותן. אתה יושב וצופה, ומצפה לפואנטה – כאילו, בסוף בטח יגיע איזה משפט חכם שיסביר את העניין כולו ובכך גם יאיר באור חדש את גורלו של טיריון, או משהו. אבל הסיפור נמשך ונמשך, ופואנטה אין. אורסון נהרג מבעיטת פרד, ולקח איתו את סודו לקבר. והחיפושיות? עדיין מתות. מוסר השכל? אין, מלבד אולי שלא כדאי להתקרב לפרדים מאחורה. אז אם אין פואנטה, למה לכל הרוחות סיפרתם לנו את זה?! מה יצא לנו מלשמוע דקות ארוכות של סיפור על חיפושיות שנמחצו בלי הגיון או סיבה? מה בדיוק היינו אמורים להבין מכך שיצורים חיים פשוט מתים, בלי צדק, בלי תכלית ובלי… אוה. אוקיי.

כן, אז, בקשר לזה. הקרב. המשפט-בקרב של טיריון נערך במזג אויר נהדר, בחצר למרגלות המבצר האדום, עם המלומד פייסל בתפקיד הכרוז. השוט של המבצר האדום המתנשא מעל לעיר ולזירת הקרב היה מעוצב להפליא, אחד השילובים היפים בסדרה של הדמיה ממוחשבת וצילומים אמיתיים, שנערכו, הידעתם, בעיר דוברובניק שבקרואטיה, וכן, אני עכשיו מושך זמן.

אוברין היקר באדם לא סובל מחוסר ביטחון עצמי, זה בטוח. הוא הולך להרוג את ההר, היום הוא לא יום מותו, אתה הרגת את אחותי, קסדות זה לנחנחים, היכון למות וכל זה. העובדה שהאדם שמולו הרוויח ביושר את הכינוי "ההר", ושהוא שולף חרב בגובה של שון ג'יימס לא מזיזה לו בכלל – הוא עושה תרגילי קפוארה באמצע הקרב. באמת, אנחנו מבינים שאתה לוחם גאון, אבל לפחות תיקח את זה ברצינות. זה קרב לחיים ולמוות כאן, לא תרגיל קרקע. ובכל זאת זה הולך לא רע, כי הוא מנצח, לזמן מה. אבל אז הוא עושה את הטעות הקלאסית של נבל ג'יימס בונד: לנאום כשהיריב שלך שרוע מתחתיך חסר אונים, במקום לירות לו בראש מיד. אוברין, אהובי, לעזאזל, כשאתה צריך לדקור, פאקינג תדקור, אל תדבר. אל תתחיל מונולוג עד שאתה רואה את הראש של היריב מופרד מצווארו מרחק של 35 ס"מ לפחות, וגם אז עדיף לקחת איזו דקה או שתיים הפסקה לפני שפוצחים בנאומים, ליתר ביטחון. בבקשה. אוברין. אל תשאיר אותנו לבד בעולם.

אז מה שקורה זה שברגע אחד של חוסר תשומת לב, ההר תופס לאוברין את הרגל, וכאן אני חושב שאני מדבר בשם הצופים כולם כשאני אומר: שיט שיט שיט פאק WTF שיט מה פאקינג שיט גוד דאמט פאק שיט שיט פאק.

הרגתם אותנו
הרגתם אותנו

האם מדובר פה בסצינה הברוטאלית ביותר בתולדות הטלויזיה? יכול להיות. מה שבטוח הוא ש‏איש גרייג'וי המבותר והמשופד ההוא משלב מוקדם יותר בפרק נראה פתאום כמו משהו מ"פרפר נחמד". פאק. השיניים. העיניים. הראש. העובדה שזה לא סתם ניצב אלמוני אלא אחת הדמויות הכי חיות ואהובות בסדרה. אני צריך עוד שבוע-שבועיים כדי לעכל את זה.

המדהים בסצינות האלה – זאת, והחתונה האדומה – הוא שכל מי שקרא את הספרים ידע בדיוק מה מגיע, אבל זה לא הפך את הסצינה לקשה פחות. ומי שחשב שהסדרה תרכך את התיאור הברוטלי מהספר – הא. הסצינה בסדרה היתה קשה עוד יותר מזאת שבספר, אם בכלל. ובפעם המאה, "משחקי הכס" מוכיחה שאם ביקשתם רחמים או צדק, הגעתם למקום הלא נכון. ג'ורג' ר. ר. מרטין מחץ עוד חיפושית.

נעדרים: הצוות החביב של בריאן, פוד ואורטל לא הופיעו, באסה. וגם סטאניס ושות'. אה, וגם בראן, אבל בשלב הזה מי שם לב בכלל.

עירום לא רלוונטי: שאלת הרלוונטיות של העירום של מיסאנדיי עדיין פתוחה, כאמור, ותלויה גם בשאלה האם לתולע יש אצטרובלים על הענף. ‏היו גם כמה שדיים חשופים ייצוגיים בבית הזונות בחפרפריתא, אבל ביחס לסצינות אחרות בסדרה בכלל וסצינות בית בושת בפרט, זאת היתה הצניעות בהתגלמותה. טוב, כנראה קר שם.

דמויות מתות: לאאאאאאאא לא אוברין למה ג'ורג' למה?!!? (וגם ההר נראה די מת).

הסצינה: הקרב? סצינה בלתי נשכחת. אין ספק. אבל מבחינתי, מתעלה עליו הצחוק של אריה למשמע החדשות על דודתה.

סצינות שירדו בעריכה:

מיסאנדיי: "המילה הזאת, ‏'Precious‏', אני לא לימדתי אותך אותה. מי לימד אותך?‏"

תולע אפור: "עבר פה איזה טיפוס, קירח, רזה נורא, אובססיבי לגבי טבעות. אני חושב שקלטתי את זה ‏ממנו".‏