ניתוח פרידה על כוס יין: עושות כבוד לאלישיה פלוריק

טוני סופרנו, וולטר ווייט, דון דרייפר – תור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית מלא בגיבורים גבריים שליווינו במשך שנים. כשהגיע זמנם לרדת מהמסך, נפרדנו מהם בניתוחי עומק של התהליכים הפסיכולוגיים שעברו. עכשיו הגיעה העת להיפרד מ"האישה הטובה" – אלישיה פלוריק. הניסיון לנתח את דמותה במהלך שבע עונות הסדרה מאתגר. לא מדובר בדמות שחצתה קווים מוסריים מופרכים, היא לא נפש מעונה ודרמטית וגם לא אלגוריה לרעיונות גדולים ממנה. הגדולה של אלישיה פלוריק היא דווקא בכך שהיא רגילה. לא בינונית, חלילה, בכל זאת מדובר באישה אינטליגנטית בטירוף, מצוינת בעבודתה, בעלת חוסן נפשי שלא יודע גבולות ופני פוקר מרשימים. אבל אלישיה פלוריק היא בסך הכל אדם.

"האישה הטובה" (צילום: יח"צ)

כמובן, מעבר להיותה אדם, היא גם אישה. ככזאת היא צריכה להתמודד עם דילמות שהן הכרח המציאות, ומעל כולן – איך לשמור על תפקיד כרעיה ואם ובכל זאת להגשים את עצמה, לא רק בקריירה אלא גם בחיים האישיים. בדומה לננסי בוטווין מ"העשב של השכן", אלישיה צריכה להציב את האושר שלה מעל זה של ילדיה – בחירה שנראית בלתי אפשרית ואפילו בלתי מוסרית בתרבות ששמה את טובת הילדים מעל הכל ואוהבת להלקות אימהות על בחירה אחרת. במובן זה מדובר בסדרה אמיצה במיוחד שלא מנסה להחניף לקהל צופיה ולא מפחדת להציג גיבורה שמחליטה לשים את עצמה במקום הראשון. אלישיה פלוריק היא לא דמות שמתאהבים בה, היא לא חושפת את רגשותיה לעתים קרובות ולפעמים אפילו נראית קרה ומחושבת, אבל היא מוכיחה שאפשר לצאת למסע לחיפוש אחר האושר וההגשמה האישית בלי לטלטל את החיים ובלי לפגוע בסובבים. המסע שלה הוא למעשה המסע של כל אדם בוגר – למצוא את האושר בתוך החיים הקיימים שלנו ולבחור כל הזמן על מה אנחנו מוכנים להתפשר ועל מה לא.

למרבה ההפתעה, התרגום העברי של שם הסדרה דווקא הולם אותה יותר משמה בשפת המקור ("The Good Wife“). השם המקורי התאים אולי להתנעת העלילה בראשיתה, אז אלישיה הייתה צריכה להתמודד עם כניסתו של בן זוגה פיטר לכלא בעקבות שערורייה שכללה בגידה שלו בה עם נערות ליווי. אבל לאורך עונות הסדרה, השאלה מי הוא אדם טוב הפכה לרלוונטית בהרבה מאשר מי היא רעיה טובה.

אולי ההישג המרשים ביותר של “האישה הטובה" הוא שלאורך שבע עונות וכמות מסיבית של דמויות, אינטרסים שונים, משחקי כוח בזירה הפוליטית ובזירה המשפטית ומציאות שמכילה הרבה מאוד אפור – כמעט כל הדמויות בה (אולי חוץ מהפושעים) נותרו טובות. לא טובות במובן המלאכי, טובות במובן המציאותי. הן בגדו או פגעו, אבל רובן המכריע הצליחו לאזן בין האגוצנטריות הטבועה בכל אדם ובין הרצון שלא לפגוע באופן משמעותי באחר – בזירה האישית ובזירה המקצועית. זו גם הסיבה שכולן נותרו ביחסים טובים תוך כבוד הדדי, מכיוון שגם המעשים הפחות מוסריים שלהם הם לגיטימיים ומובנים לאחר.

כל דמות ב"האישה הטובה" היא עולם ומלואו, ולא נדרשות יותר מדי דקות מסך כדי להבין מה הקטע שלהן, גם כשמדובר בעורכי דין נוספים, לקוחות או שופטים שמבליחים לפרק פה, פרק שם. האפיון העמוק של הדמויות והאמינות התסריטאית הבלתי מתפשרת של המעשים והבחירות שלהן אפשרה לכל צופה וצופה למצוא למי להתחבר רגשית, ללא קשר למגדר, גיל או עיסוק. “האישה הטובה" אמנם לא מטפלת במוסר באופן גלוי ועל פני השטח – ייתכן שזו רק תופעת לוואי של כתיבה מעולה – אבל מקבץ הדמויות שהיא מציגה הוא מהאמינות ומהמציאותיות ביותר שהטלוויזיה האמריקאית ראתה. כך מתנהלים אנשים מבוגרים בעולם. בלי “האישה הטובה" נותרו בעולם דרמות היוקרה – בעיקר בגל החדש של הז’אנר – יותר מדי טינאייג'רים בגוף של מבוגרים שסבורים שהמצוקות שלהם מעניינות מישהו.

"האישה הטובה", פרק הסיום בשני (9.5) ב־yes VOD ובשלישי (10.5) ב־22:00 ב־yes Drama