שידורים חוזרים: סדרות הקאלט שאתם חייבים להכיר לילדים שלכם

אין דבר עצוב יותר מהורה שמנסה לחבב על הילד שלו חלק מהקלאסיקות של פעם רק כדי להיתקל בפרצוף של "למה זה איטי וגרוע ומיושן?". אין מה לעשות, אפילו בטווח זמן של עשור הטלוויזיה משתנה כל כך שמה שהיה נראה קיצוני פעם יכול להיראות היום אנמי, דידקטי ולא מתוחכם. מצד שני לסדרות קאלט אמיתיות יש ערך חינוכי שלא אובד אף פעם, וחלקן מצליחות גם לשרוד את מבחן הזמן ולהיראות עדכניות לדורות צעירים יותר. זה חשוב במיוחד כי במקרים נדירים חלק מהקלאסיקות של הילדות שלכם יעשו קאמבק בדיוק בזמן בשביל הילדים שלכם; לא סתם יוצאת עונה חמישית ל"סמוראי ג'ק" ומתבשל סרט המשך ל"ספייס ג'אם". אבל מי שרוצה לעשות עם הילדים כבר עכשיו מרתון קאלט מפעם, מוטב שיתחיל באחת הסדרות הבאות:

בנות הפאוור פאף

שודרה: 1998־2005

גיל: 9־15

אחת הסדרות שאחראיות לתור הזהב של קרטון נטוורק התיישנה יפה מאוד. סדרה שגם חוצה מגדרים, גם חוצה גילים וגם גישרה בין חנונים לקצת פחות חנונים. הסדרה על שלוש האחיות שנוצרו במעבדה במטרה ליצור את הבת המושלמת, מצילות כל שבוע את העולם ועוד חוזרות הביתה לפני שעת השינה, כוללת גם לא מעט בדיחות שיעברו לילדים מעל הראש (וכנראה עברו גם מעל הראש שלכם בזמן אמת). היום כל זה נראה כמו זהב טהור, למשל פרק המחווה לביטלס שכלל דימויים, עלילה וציטוטים שנשזרו בפרק באלגנטיות בלי להפריע להנאה מהמתרחש.

רן וסטימפי

שודרה: 1991־1996

גיל: אף אחד. אבל נניח 10־14

גם בעוד 50 שנה, כשילדים בני 6 יורידו פורנו לשבב תת עורי, אם תראו לילד שלכם עשר דקות רנדומליות של "רן וסטימפי", הוא יזדעזע מכך שמדובר בתוכנית לילדים. הסדרה על הצ'יוואווה הרזה והחתול האופטימי השמנמן שמנהלים מערכת יחסים שהושוותה לולדימיר ואסטרגון מ"מחכים לגודו", התמקדה בכל מה שלא נעים או אסתטי בגוף האדם ובתרבות המערב. פרק שיקרוץ לכל הגילים הוא הפרק הפואטי־דבילי־דוחה שבו סטימפי מפליץ והעלילה כולה מתמקדת בנפיחה שלו שרוצה, נכון מאוד, לחזור הביתה.

אווטאר

שודרה: 2005־2008

גיל: 9־16

יצירת המופת מבית ניקלודיאון ירדה מהאוויר לפני כמעט עשור (כן, מפתיע) אבל עדיין ניתן לתפוס פרקים שלה או של סדרת ההמשך, "האגדה של קורה", בזפזופ אקראי. כנראה לא הייתם ילדים כשהיא עלתה לאוויר אבל זה לא משנה, משום שמדובר באמת בסדרה לכל הגילים: איורים נהדרים שמצליחים לשלב אנימציה מערבית עם אנימה, עולם יצירתי ובנוי נהדר ובעיקר עלילה אכזרית מאוד, שסימנה קפיצת דרך בקשר לכמה זמן מותר לסדרת ילדים ונוער להחזיק את הביצים של הצופים ולא לשחרר. אפקטיבי לגמרי גם למבוגרים.

פלטפוס

שודרה: 1994־1996

גיל: לכל המשפחה

נכון, עקרונית לא מדובר בתוכנית לילדים ונוער, אבל זו כן תוכנית שככל הנראה אהבתם כשהייתם בגילי ילדים ונוער. זה לא מאוד מפתיע, אם כך, שחלק ממשתתפי הסדרה (גרייניק ואלתרמן, ירדן בר־כוכבא, דני קרפל) המשיכו ליצור תכנים לילדים. אסופה מופרעת של מערכונים מהתקופה שבה הטלוויזיה המסחרית רק גילתה את עצמה (אף שבמקור שודרה התוכנית בחינוכית) והיה מותר עוד להעלות תכנים מוזרים/נונסנסיים ולחכות שהקהל יגלה אותם בלי לפחד שהתוכנית תרד. רוב התכנים עוברים גם היום כי הם לא תלויי פאנצ'ים או אקטואליים. סוג של פשרה עם הילדים אם רוצים להכיר להם קלאסיקות הומור ישראליות (למרבה הצער רוב מערכוני הגשש לגמרי לא עובדים היום).

סיפורי עמים

שודרה: 1987־1989

גיל: 8־12

"The Storyteller", כפי שנקראה במקור, הייתה ועודנה אחת הסדרות הכי מפחידות שנוצרו לילדים. ג'ון הרט (שהלך לעולמו ממש לאחרונה) שיחק בסדרה של ג'ים הנסון (יוצר "החבובות"), שיצר את הסדרה שנתיים לאחר "המבוך", בשלב שבו לא מעט רעיונות שלו נדחו על ידי חברות הפקה משום שנחשבו לא מתאימים לילדים. האווירה הזו ניכרת מאוד בסדרה: הבימוי, המוזיקה המלנכולית ובעיקר הבובות המפחידות אפילו בשביל מבוגרים, שמלווים סיפורי מעשיות אירופיות, שגם ככה לא מצטיינים בעדינות יתר – כל אלה יוצרים אווירה שעובדת לגמרי גם על מבוגרים.

אמיץ הכלב הפחדן

שודרה: 1999־2002

גיל: 10־14

לפני "אימה אמריקאית" ולפני שחובבי ה"פ לאבקראפט הפכו את אזורי הספר של ארצות הברית לכר פורה לסיפורי אימה, הייתה סדרה שעשתה את זה עם טונה של הומור ודמיון, והיא הייתה מצוירת. אמיץ הכלב הפחדן הוא כלב שגר עם שני זקנים באמצע שום מקום בדרום ארצות הברית, בבית נטוש שמשמש מקום מפגש לחייזרים, מפלצות ושאר פעילות על טבעית בפרודיה מבריקה על כל תוכנית גיבורי על שראיתם. חלק מהגאונות של הסדרה היא ההחלטה להפוך את הגיבור גם לפחדן לאללה.

חצי המנשה

שודרה: 1996

גיל: לכל המשפחה

אולי הסאטירה הכי טובה שיצאה מהחינוכית, וגם שיעור תנ"ך לא רע בכלל. הסדרה של אפרים סידון מתארת את חיי היומיום של כפר יהודי בתקופת ספר שופטים שנמצא תחת כיבוש פלישתי, עם כל הרבדים הפוליטיים שמשתמעים מכך וכנראה יעברו מעל הראש של הילדים. אז מה יש לראות עם הילדים? ובכן, מעבר לעובדה שמדובר באחת הפרודיות הכי מוצלחות על הכיבוש, מדובר גם בסדרה שמצליחה לדבר על פוליטיקה ותנ"ך בלי קפיצות תחת. ספק אם הייתה עוברת היום (למרות אינספור השידורים החוזרים).

Brainiac

שודרה: 2003-2008

גיל: 12-99

התכנית הבריטית, שתורגמה במפתיע בצורה לא רעה בכלל ל״זעזוע מוח״, הייתה חדשנית בצורה שכמעט ולא נעשתה עד אז וכמעט ולא שוחזרה מאז: היא גרמה למדע להיראות מגניב. יותר מזה – היא גרמה למדענים להיראות מגניבים ולרצון ללמוד דברים להיראות כיפי. נכון שכדי לעשות את זה היא עשתה שימוש איום בהחפצת נשים ושימוש איום ונורא בקרוואנים (כלומר פיצצה עשרות מהם) אבל גם הראתה שלמחקר מדעי יכולים להיות צדדים כיפים: אם זה לבשל ביצה באמצעות טלפון, להמס כספת באמצעות אש נוזלית או לבדוק מה התרופה הכי טובה להנגאובר. אבל השיעור הכי גדול נלמד בין השורות: בריטים תמיד יותר טובים מאמריקאים.

Time Squad

שודרה: 2001-2003

גיל: 11-16

סדרה שלא זכתה בזמן אמת להצלחה שלגמרי הגיעה לה, אבל עדיין מדובר באחת הסדרות המלוטשות ובפורמט נהדר שנראה כאילו המציאו בשבילו את כל עניין האנימציה: צוות שכולל ילד יתום וחנון, רובוט סנוב וקצין משטרה קשוח וחסר השכלה, גר בחללית בשנת 10,000 וחוזר אחורה בזמן כדי לתקן טעויות היסטוריות. לא, הם לא הורגים את היטלר כתינוק. המטרה שלהם היא להחזיר את ההיסטוריה למסלול הרגיל שלה: לגרום ללאונרדו דה וינצ׳י להפוך לצייר במקום להיות היפי מזדקן, לדאוג להמצאת חמאת הבוטנים ולדאוג שרובין הוד יתחיל לגנוב מהעשירים ולתת לעניים. כיף לאללה למי שמכיר את הרקע האמיתי לסיפור, פחות כיף כשהם שולחים קצינים לדפוק על הדלת של אנה פרנק (אוקיי, זה לא קרה, אבל לכו תדעו).

לוני טונס + ספייס ג׳אם

שודרה: 1930-1969 (לוני טונס) 1996 (ספייס ג׳אם)

גיל: לכל המשפחה

כן, מדובר בהמלצה ברורה מאליה, אבל רק החשש שהמרדף אחרי הסדרה הגדולה הבאה ימנע מכם מרתון של הלוני-טונס, מכניס אותם גם לרשימה, ובקלות. הרוב המוחלט של הסרטונים הוא באמת על-זמני ולא דורש הכנה, רקע תרבותי או הכרת הרפרנסים: יצירה של עולם שהוא מצד אחד מלא בחוקים חדשים ומצד שני לא דורש שום הכרה מוקדמת איתם היא אולי ההישג הכי גדול של הפרנצ׳ייז. כבונוס, תושיבו את הילדים לראות את ספייס ג׳אם שהצליח ליצור קאלט שלא מביך את המקור וגם לא את המורשת של מייקל ג׳ורדן ונראה כמו התשובה לשאלה: ״איך נראו הניינטיז?״