ערוץ הכיבוד הם החוליה החסרה בין היפסטרים לסטטיק ובן־אל

שלושה בחורים לבושים כמו בני נוער, עם תסרוקות מעוצבות ומשקפי שמש, השתלטו על הפיד באמצע פברואר 2016. גם למי שכבר הכיר את ערוץ הכיבוד מסרטונים קודמים לקח כנראה שתיים־שלוש צפיות ב"עור ברווז" כדי להבין מה לעזאזל קורה שם. השילוב בין פופ ישראלי חדש בסגנון סטטיק ובן־אל לבין משחקי מילים, נונסנס ורמז של נוסטלגיה לתיכון הפך ללהיט היסטרי, לפרקים כמעט בסדר גודל של המקור שעליו הם צחקו. השבוע הגיע "קדאווה", השיר הרביעי של החבורה שנכון לרגע כתיבת שורות אלה נמצא במקום השני ברשימת "הסרטונים החמים" ביוטיוב. זה אולי התחיל כבדיחה במסגרת תת מותג של "ארץ נהדרת", אבל "ערוץ הכיבוד" הם כבר מזמן לא רק פרודיה, יש להם אפילו טלפון להזמנת הופעות מתחת לקליפ.

למי שפספס או סתם לא מבדיל – שקד פררה, אסטמה ולידוי הם, בהתאמה, רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל (בתפקיד ג'ורדי מיכאל כהן, המכונה מנטוס, שנעדר מהקליפים עצמם). כמו אצל סטטיק ובן־אל, כל דמות היא בעל אופי מובחן ועקבי. שקד הוא הרגיש והחתיך, אסטמה – הקשוח, לידוי – הטמבל. דמויות חוזרות אחרות הן דולב שיפריס שהוא בעצם סוג של ג'ופרי הישראלי, טניה הביצ'ית, זיקו פררה העצבני והבחורה החמודה עם החישוק. מדובר בקבוצה קלה לזיהוי אבל שכמעט אינה מיוצגת בתרבות הפופ בישראל – ילדי פרברים מבית מבוסס, רצוי באיזה מושב בשפלה או בשרון, בדיוק הטיפוסים שכמעט ידרסו אתכם עם טרקטורון. עד לא מזמן תרבות נוער בישראל התבססה על דרמות יומיות וטלנובולות מדע בדיוני סטייל "גאליס" ו"השמינייה". ובקולנוע? "שש פעמים". על רקע הוואקום הזה, ההיסטריה בשנה האחרונה סביב נועה קירל, סטטיק ובן־אל, איב אנד ליר וכדומה ברורה לגמרי.

ערוץ הכיבוד בני כ־30, הם לא בדיוק סיפור סינדרלה על שלושה חברים שמצלמים שטויות ביחידת הדיור של אימא ואבא (החבורה התגבשה במשרדי קשת, מאחורי הקלעים של "ארץ נהדרת"). הם גם לא מקליטים את השירים שלהם בדרך משיעור פסיכומטרי למסיבת בריכה, אבל למזלם הם נראים צעירים מספיק כדי לא להיראות פתטיים כשהם מפזזים בתלבושות סטייל מידברן ושרים ג'יבריש בספרדית עם אסי כהן. הקליפים של ערוץ הכיבוד עובדים היטב כפרודיה דווקא כי הם לא עוברים כעלבון או כבדיחה נטו. בחתונות "עור ברווז" מתנגן בטבעיות אחרי "כביש החוף", "טניה" נדחק בין "דספסיטו" ל"מסיבה בחיפה". מי אומר שהנוסטלגיה של "ילדות של פעם" שבה איתי לוי בן ה־29 מתרפק על הערוץ היחיד בטלוויזיה והגזוז, אותנטי יותר מ"זוכר איך שישבנו בכיכר נינט, אוכלים אצל טטנקה ג'בטה בבגט"? בעצם למה "טניה, הלאוואי תקני טרופית ותתקעי בלי קשית" ירגש אותנו פחות מ"את לא חייבת לי כלום"? המקור והפרודיה משלימים ומזינים זה את זה. ההיפסטרים שזרמו על הבדיחה של "קדאווה" מרשים עכשיו לעצמם להבין וליהנות בכנות מ"טודו בום". מפה לשם, ל"עור ברווז" כבר יש 3 מיליון צפיות ביוטיוב.

צעירים מספיק כדי לא להיראות פתטיים כשהם מפזזים בתלבושות סטייל מידברן (צילום מסך)

ועם כל הכבוד לשירים, הקליפים הם לא קישוט אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה. ערוץ הכיבוד הוא לא באמת להקה אלא סדרת טלוויזיה בפורמט אינטרנטי קצר ומוזיקלי, שקרוב יותר ל"מעוף הקונקורדים" מאשר ל"לונלי איילנד" (שאצלם לא הייתה המשכיות כלשהי בין שיר לשיר). כל התרבות הישראלית נכנסת לבלנדר שלהם – ציטוט משיר של משינה לצד אזכור לאיב אנד ליר, שוטים משוחזרים מהקליפים של "סתם" ו"בארבי", הרמטכ"ל ו"קל", פחיות בירה עם לוגו של ערוץ הכיבוד ומישהו שאוכל קלקר. העולם מסביב להרכב עשיר, כיפי ומפתה, מעורר נוסטלגיה למסיבות שאף פעם לא היינו בהן כי הן מעולם לא התקיימו, עם כיף אותנטי למראה ובלי דוגמניות בביקיני תואם.

וזה לא נגמר ברפרנסים אלא בחוסר היכולת לבנות מארבעת הקליפים סיפור קוהרנטי. בני כמה האנשים האלה, לעזאזל? איך יכול להיות שהם שמעו עילי בוטנר כשהם לומדים לתיאוריה, אם ב־2016 הם עושים שטויות עם דולב שיפריס מי"א 6? אולי הם תקועים בלופ נצחי של נעורים כמו הדמויות מ"זבנג"? ובעצם, מאיפה הם? ב"עור ברווז" זורקים משהו על גן שורק, אבל ב"קדאווה" שקד פררה טוען שהוא מחצור הגלילית. איפה נגמרת הדמות ומתחילה הנוסטלגיה של היוצרים? ועוד לא דיברנו על "ככה זה אצלנו", שמפוצץ את המוח עם שאלות פילוסופיות כשהקליפ מסתיים עם הילד שקד שמשחק בבובות של גיבורי הקליפ. אז רגע, הכל פה זה המצאה? ברור, אנחנו כבר יודעים שכן. הטריק של ערוץ הכיבוד הוא לגרום לנו לשכוח את זה כל פעם מחדש.

ערוץ הכיבוד יופיעו במועדון הבסקולה, הרכבת 72 תל אביב, שבת (29.7) 21:00

[interaction id="597708ac3f3b30a27917509c"]