"רק רוצים לרקוד" מצליחה להרוג גם את חדוות הריקוד וגם את הריאליטי

גם אדם שלא פקד מעולם את מועדון הבלוק, ושרגישותו לקצב אינה מתעלה במאום על זו של איליין מ"סיינפלד", יסכים שאמנות הריקוד הינה חומר גלם חמקמק ומופשט מכדי להתכנס לתכנית טלוויזיה. הריקוד חוגג את המטען הספונטני והאינסטינקטיבי המגולם בחיים, ואילו תכניות ריאליטי, כידוע, הן המקום שאליו אמנויות כדוגמתו הולכות כדי למות – בייסורים, למול עיניה הדומעות של אנה ארונוב ואנחותיו המתפקעות של דוד דביר.

לכאורה "רק רוצים לרקוד" הייתה אמורה לעשות ל"נולד לרקוד" הנשכחת את מה ש"הכוכב הבא" עשתה ל"כוכב נולד": להישען על מכונת הריאליטי המשומנת של "קשת" אך להפיח בה חיים חדשים באמצעות פורמט יצירתי, ובמקרה של האחרונה גם באמצעות המעט שנותר מן היוקרה ההיסטורית של מוסד האירוויזיון. "רק רוצים לרקוד", במובן זה, היא לא יותר מאחות חורגת שנושלה מן ההון המשפחתי. השפה הגרפית שאולה מ"הכוכב הבא", וכך גם צמד המנחים החינני והמטרחן לסירוגין (רותם סלע ואסי עזר), אך הפורמט נותר בסיסי (המאמץ לבנות מתח בין המנטורים ברוח "דה ווייס" יוצא מלאכותי ותלוש), השופטים לקוחים מארץ הקלישאות של עולם הריאליטי, והריקוד – כצפוי – הולך לאיבוד בקדחת הרגשנות הישראלית.

ב"רק רוצים לרקוד" אין מוזיקת רקע שתנעים את צליליה המתכתיים של המכונה, אין מסך נוצץ שיכסה על חדר הבוכנות המעלה אבק. מדובר בתכנית שאין בה דבר מלבד טקסים ומנטרות שגורות, פעילות המכונה כפי שהיא, כאילו מפיקי "קשת" בחרו במודע לערטל את התחבולה ולהראות לצופים כיצד הם מייצרים תכנית ריאליטי מצליחה בפריים טיים הישראלי.

מתי כבר ייפטרו מהשניים האלה? רותם סלע ואסי עזר ב"רק רוצים לרקוד" (צילום מסך)

הפרק ששודר אתמול (ב') סבל כולו מטקסיות כפייתית. האודישנים שנכללו בו כאילו כתבו עצמם מראש: זוג רקדנים על כיסאות גלגלים זכה לדמעות וחיבוקים, צעיר אתיופי עם אדג' אנטי ממסדי זכה למקום בנבחרת של עדן שבתאי (בתנאי שישאיר את שיח הקיפוח מאחוריו, כמובן), רקדנית שאיבדה את אביה לפני כשנתיים רקדה לצלילי "אבא" של שלומי שבת (אולי השיר המושמע ביותר בתולדות תכניות הריאליטי הישראליות) ובחור שהצטייר בראיונות המקדימים כמופנם להחריד התפוצץ על הבמה וסימן עצמו כהבטחה לזכייה בתחרות. גם הפאוזות הקומיות (השופטים פוצחים בריקוד הודי לאחר אודישן אקזוטי) עשו רושם מבוים, וככלל, נראה שאנשי הקריאייטיב של הזכיינית מאסו בחיפוש אחר שפנים חדשים והחליטו לרוץ עם מה שיש. אחרי הכל, על התכנית לתפוס רק ערב אחד בלוח השידורים, וניתן להניח שהתקציב הוגדר בהתאם.

כך יוצא ש"רק רוצים לרקוד" מצליחה להרוג שני גופים חיים בתנועה צורמת אחת: גם את חדוות הריקוד, וגם את פורמט ריאליטי הכשרונות הישראלי, שדאג עד כה להמציא עצמו בכל פעם מחדש באופן המניח את הדעת. מתכנית שאמורה הייתה לחגוג אמנות ספונטנית ויצרית לא עולה דבר להוציא ריקוד רובוטי, מעושה ונטול רוח חיים.

דמעות וחיבוקים. "רק רוצים לרקוד" (צילום מסך)