אז מה יש לנו כאן: איך עומד להיראות תאגיד השידור הציבורי החדש?

מתחת לסיפור רווי המשברים של הקמת התאגיד "כאן" יש מאות עיתונאים ואנשי תוכן שעובדים על לוח השידורים שאמור לגרום לנו להתאהב מחדש בשידור הציבורי. איך יראה תאגיד השידור הציבורי החדש ולמה אנחנו יכולים לצפות?

התאגיד
התאגיד
29 במרץ 2017

השבועות האחרונים שעברו על תאגיד השידור הציבורי כפו על העובדים תזזיתיות מאנית־דפרסיבית. העבודה בתקשורת גם כך, הרי, איננה משלח היד היציב בשוק, ולאחרונה בכל יום כמעט נדרשים העובדים לסגל עצמם לתמונת עתיד חדשה, זוהרת או עגמומית לסירוגין; גורלם קשור בקפריזות של ראש הממשלה וביכולתו של שר האוצר לעמוד למול איומי הבחירות שמציב בפניו הראשון. "אנחנו מעורבבים בתחושות סותרות", מודה הכתבת יערה שפירא, פעילה בוועד העובדים של "כאן" ובארגון העיתונאים. "מצד אחד יש פה התרגשות גדולה לקראת העלייה לאוויר ואנשים דרוכים מאוד. מצד שני יש לנו חרב על הצוואר, ואנו חוששים שפוליטיקאים יתערבו פעם נוספת בשידור הציבורי, דבר שגרר אחריו נזק באופן היסטורי. בינתיים אנחנו לא מכינים את עצמנו לאפשרות שיעבור חוק לביטול התאגיד, כי זה לא הסיבוב הראשון שממקם אותנו במצב הזה, ומקווים שגם הפעם מדובר בגל עכור שיעבור".

אם שפירא לא תתבדה ייפתחו שידורי התאגיד ב־30 באפריל 2017. נכון להיום יש בתאגיד כ־300 עובדים (עוד 450 אמורים להצטרף). 57 אחוז מכלל העובדים אמורים להיקלט מרשות השידור – לרבות טאלנטים כדוגמת קרן נויבך, יעקב אחימאיר, כרמלה מנשה וצ'יקו מנשה. הפקות לא מעטות כבר יצאו לדרך, תוכניות צולמו, אנשים גויסו ותכנים נרכשו; בצל רעשי הרקע ממשיכים העובדים לעמול על לוח שידורים מגוון ואיכותי בידיעה שבכל רגע תוכל העבודה הקשה לרדת לטמיון. במובן זה גם אנחנו, הקהל העתידי, חוטאים ביחסינו ל"כאן" כמעשייה פוליטית ותו לא. "כאן" צריך לעניין אותנו לא רק כציון דרך ביחסו המרתיח של נתניהו לתקשורת אלא כתאגיד שביכולתו להמטיר עלינו תכנים איכותיים ועדכניים, ולשמש חלופה לערוץ מאובק שתקוע לנו בממיר כבר שנים ולמעט שידורי ספורט מזדמנים מעולם לא חשנו צורך להתעכב עליו.

מחלקת החדשות, כצפוי, תהיה לבו של השידור הציבורי. הושקעו בה 160 מיליון ש"ח (מתוך 695 מיליון שהושקעו בהקמת התאגיד), כמעט כפול מתקציבי חברות החדשות בערוצים המסחריים. חוץ מרצועת הבוקר האקטואלית של רשת ב' (תוכנית בהנחיית אריה גולן, תוכנית בהנחיית קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ותוכנית בהנחיית קרן נויבך) לא נחשפו פרטים על אודות שידוריה העתידיים של מחלקת החדשות, ועל אופייה של המחלקה ניתן להסיק רק מהרכש המכובד שבוצע עד כה: גאולה אבן־סער כמגישת המהדורה המרכזית, שאול אמסטרדמסקי כפרשן כלכלי, קלמן ליבסקינד כעיתונאי חוקר, רומי נוימרק כמגישה, רועי שרון ככתב לענייני צבא וביטחון, ועוד רבים וטובים.

מקשה ומבלבל. כחלון ונתניהו. צילום: ג'ימ הולנדר/ Getty
מקשה ומבלבל. כחלון ונתניהו. צילום: ג'ימ הולנדר/ Getty

כולם עיתונאים מקצועיים וחדורי מטרה, וככאלה אין בהם כמובן כדי להניח את דעתו של נתניהו (המינויים האחרונים של אבי בניהו וג'ודי ניר מוזס להנחיית תוכניות ברשת ב' המחודשת לא מסייעים לכך, ויכולים להיחשב אפילו כמתריסים). להוציא את "מבט שני" שירדה מהאוויר באוגוסט 2016, מחלקות החדשות והדוקו המנומנמות של רשות השידור הרגילו את הפוליטיקאים לשקט יחסי. על פי דיווח ב"דה מרקר" בהקשר זה נתניהו כבר מביע חשש מתוכנית התחקירים העתידית (שיפיק חיים סלוצקי ויגיש אסף ליברמן), ועשוי לדרוש את ביטולה כחלק מסיכומי הפשרה עם כחלון (בתאגיד אמרו לנו: "בשום פנים ואופן לא נבטל את התוכנית, ובוודאי אם הבקשה מגיעה מדרג פוליטי").

תרבות גבוהה וקארפול קריוקי

אחת הבשורות המרעננות שעתידות לצאת מ"כאן" קשורה דווקא בתחום הבידור, ענף שרשות השידור הפכה עצמה במרוצת השנים לאנטיתזה המובהקת שלו. "כאן" אמנם לא ירחיקו עד מחוזות הריאליטי – אפילו לא עד אחותו הקטנה והטראשית פחות, הדוקו ריאליטי – אך הם בהחלט מתיימרים להשתלט על נישה מקבילה לזו של צ'אנל 4 הבריטי ולספק לקהל מגוון בידור קל ואינטליגנטי. "כבר בתחילת הדרך הבנו שאנחנו נמצאים בתווך", מספר אושר אסולין, הממונה על תוכניות הבידור והסוגה הרגילה בתאגיד. "מצד אחד אנחנו חייבים לשמור על שידור בעל אופי ציבורי, ומצד שני מוכרחים לחדש. המשמעות הייתה שמראש ברור לנו שלא נעשה עוד ערוץ 2, שהרי יש שם תכנים טובים, אבל מקומם בטלוויזיה המסחרית. הגדרנו מראש גבולות גזרה ברורים, שהקו המנחה להם הוא שלא עושים בידור לשם בידור, אלא רק בידור עם ערך מוסף".

חזון הערך המוסף של אסולין מתממש באופן מיטבי בתוכניות הסאטירה למיניהן. "אנחנו מאמינים שסאטירה חופשייה, משוחררת ונקייה מתכתיבים היא נשמת אפו של השידור הציבורי, וכבר בשלב הראשון אנחנו עולים עם שלוש תוכניות סאטירה: 'מלחמות היהודים', 'היהודים באים' ותוכנית סאטירה אקטואלית שעוד מוקדם למסור עליה מידע". התוכנית "מלחמות היהודים", שתשודר במתכונת דו שבועית, תפגיש שלושה סאטיריקנים מהימין ושלושה סאטיריקנים מהשמאל שיתנגחו זה בזה בענייני דיומא, ולפיכך אינה מומלצת למי שמאס בטרנד הבאטלים. "היהודים באים" היא כמובן תוכנית המערכונים המשובחת שנשלפה מרשות השידור ויצאה, בחסות התאגיד, לצילומי עונה שלישית. תוכנית הסאטירה האקטואלית, ניתן לשער, תתיימר לתת פייט מנומס (בכל זאת, שידור ציבורי) ל"ארץ נהדרת".

אך גם שעשועונים, טוען אסולין, יכולים לטמון בחובם ערך מוסף. גם הפעם נעשה מאמץ להבדיל את התאגיד מן ההיצע החולש על הערוצים המסחריים, בצעד שימתיק אפילו את ייאושו של רוגל אלפר: בחטיבת הבידור של "כאן" מצהירים שיחזרו לתור הזהב של הז'אנר, כלומר לימים שבהם ידע היה באמת העיקרון החשוב במשחק ושאלות הטריוויה לא עסקו במספר השניות שבהן ניתן יהיה להפיל כפית קינמון בנשיפה או בשנה העברית שבה חלו מאורעות תרפ"ט. "הוצאנו לעבודה שני שעשועונים שמה שעומד במרכזם זה ידע, ולא גימיקים", מסביר אסולין. "לדוגמה, נעלה עם גרסה שלנו ל'דה צ'ייס' (שעשועון בריטי במקור, שבמסגרתו משחקת קבוצה נגד ידען או ידענית מוכרים – ג"פ), ששם את יכולות הטריוויה המובהקות במרכז. אנחנו מתייחסים לז'אנר הזה כמוסד שהוא היה בעידן 'מקבילית המוחות', אבל בגרסת 2017".

גם בגזרת תוכניות התרבות יהיה לתאגיד מה להציע. "מחובתנו כשידור ציבורי החלטנו שאנחנו עושים תרבות בלי להתנצל. לא מדברים על הצגה חדשה עם מיה דגן בין אייטם על בר רפאלי ופמלה אנדרסון", אומר אסולין. איתי מאוטנר, מנחה ערבי הפצ'ה קוצ'ה שחרתו על דגלם את החשיפה של יוצרים מוכרים פחות בנוף הישראלי, יוכל לממש את האג'נדה בתוכנית שבועית שתיקרא "המכולה". "דודו טסה לא יגיע לשם להשיק את הסינגל שלו, אבל סיסטם עאלי כן יבואו. זה משהו שטלוויזיה מסחרית לא יכולה לעשות, משיקולי רייטינג", אומר אסולין. נוסף על כך תעלה בערוץ רצועה יומית בהגשת שפרה קורנפלד ואסתר רדא שתיקרא "מועדון תרבות" (עם גיבוי של דפנה לוסטיג, לוסי איוב ועוד) ותסקר באופן מגזיני את כל מה שחדש בתרבות הפופולרית הישראלית: סרטים, סינגלים, סדרות טלוויזיה, הצגות וכן הלאה. "היתרון שלנו הוא שאנחנו לא מתחרים עם אף אחד. לנו אין בעיה לפרגן לסדרה חדשה שעולה בערוץ 2. בתפיסה שלנו, שידור ציבורי חף משיקולים כאלה".

גולת הכותרת של חטיבת הבידור תהיה ה"קארפול קריוקי", פורמט שנולד בתוכנית הלייט־לייט נייט של ג'יימס קורדן ובו זמרים שרים עם המנחה את שיריהם בעת נסיעה במכונית. "במקור זו פינה של 12 דקות בתוכנית של שעת לילה מאוחרת, אז שם זה רק כיף טהור", אומר אסולין. "אצלנו זה הפך לתוכנית של חצי שעה, ומכורח ההיקף נוצרת שכבה עמוקה יותר. מגיעים לתוכנית אמנים – מירדנה ארזי וריקי גל ועד דודו אהרון – ומדברים על דברים שהם אף פעם לא דיברו עליהם. הקריוקי גורם לאמן להסיר מעצמו את הפאסון, ושמץ המבוכה הזאת מביא אותו לפוזיציה אינטימית ונעימה. זו תוכנית תרבות מבחינתנו, כי היא נותנת כבוד לאייקונים ישראלים. אני לא בטוח כמה ריקי גל הייתה מתארחת בתוכניות אחרות, ופה יש לה חצי שעה".

דוקו ללא שיקולים מסחריים

גזרה המזוהה יותר עם השידור הציבורי היא גזרת הדוקו, המופקדת בתאגיד בידי סיני אבט, מנהל פסטיבל דוקאביב וערוץ 8 לשעבר. "תחום הדוקו הוא אחת הסיבות לקיומו של שידור ציבורי", אומר אבט. "בשידור הציבורי, שחף משיקולי רייטינג, אפשר להשמיע קולות שלא יכולים להישמע בערוצים מסחריים. הכוונה שלנו היא לתת במה לכמה שיותר קולות ובמקביל לפנות לקהל רחב. זה ערוץ ארצי, ובניגוד לערוץ 8 או ליס דוקו, שאני מכבד ואוהב, הפנייה הרחבה היא אצלנו עיקרון מנחה".

האג'נדה הזו באה לידי ביטוי בכמה סרטים שכבר מוכנים לשידור: "הצרפוקאים", שיתחקה אחר הפערים בין עליית יהודי המגרב בשנות ה־50 וה־60 לבין עליית הדור של בניהם ונכדיהם בימינו מצרפת; "הפצוע הסורי", העוקב אחר הפצועים המובלים מסוריה לישראל, מדינה שחשבו לאויבת; דיוקן דוקומנטרי של בעז שרעבי ("בעז"); ו"רחל אגמון", סרט שבו הבמאי יאיר אגמון מגולל את קורות הרומן שהתנהל בין הוריו (עובדת סוציאלית מקיבוץ דתי ומושבניק הולל), ויש בו כדי לעמוד על כמה קונפליקטים הקשורים בהטרוגניות של החברה הישראלית. יעלו בתאגיד גם סרטי הדוקו "שירת מרים" ו"חדל להיות תושב" מחמתם של חוזים שכבר נסגרו על ידי רשות השידור.

בכל הנוגע לביקורת על החברה או הממשלה, אבט מאמין שדווקא השידור הציבורי מעניק לבמאי הדוקומנטרי את החופש הדרוש לו. "אנחנו מנסים להעלות שיח מורכב וביקורתי, ומטרתו של השידור המסחרי היא להביא רייטינג, וזה בסדר גמור. אבל כשצריך להביא רייטינג לפעמים טוב לעגל פינות, טוב לא לעסוק בביקורת, לא להציג תמונה ומורכבת, וודאי שיש גופים מסחריים שגם קשה לתקוף. אנחנו פטורים מכך, וביקורת היא תפקידנו".

תשוקה ויצרים ברשת א'

עד כה מוכר לנו התאגיד רק בדמותו ההיתולית המופיעה בסרטונים הקצרים של "כאן" המופצים ברשתות החברתיות ונדרשים לסוגיות כגון מאכלי הרחוב האהובים בישראל או ניבים עירוניים ייחודיים בשפה קלילה שכבר קנתה לעצמה חקיינים. עם זאת, בחטיבת הדיגיטל מבטיחים שהם יודעים לייצר יותר מדאחקות בדקה וחצי, ושלקראת יום העלייה לשידור תוגבר נוכחות הדיגיטל של מחלקת החדשות וניהנה גם מתוכן אקטואלי ומעמיק יותר. "אנחנו נכנסים בהדרגה לעולם תוכן עמוק יותר, שכולל גם 'אקספליינרים' – סרטונים שמגדירים לעצמם נושא ומפרקים אותו לעומק", מסביר אלעד טנא, סמנכ"ל החטיבה. "כרגע אנחנו עובדים מול לוח שידורים יומיומי שהגדרנו לעצמנו, ומרבית הסרטונים שעולים אינם אקטואליים במהותם. חטיבת החדשות היא זו שתביא איתה יותר סרטוני כתוביות וסרטונים חדשותיים. החזון הוא להתייחס לסיפור העיתונאי כיחידת תוכן שניתן לשלב אותה בכל הפלטפורמות. במובן הזה, אין מניעה שדברים שנייצר בדיגיטל ישמשו גם את חטיבת הטלוויזיה".

בתאגיד יודעים שלצד החדשנות גם נוסטלגיה היא אחד ממאפייניה הבולטים של השעה, ושברגע שסבתא תידרש להיפרד מ"מבט" ומ"יומן" נתחיל להיזכר בהם בערגה; אולי בגלל זה, בניגוד לתוכני רשות השידור העבשים שיימחקו כליל בלוח השידורים החדש של התאגיד, דווקא ברדיו התאגיד מאמץ את אופיין הקלאסי של תחנות קול ישראל. במסגרת שידורי התאגיד כמעט כל אחת מתחנות הרדיו של רשות השידור תשמור על צביונה המקורי: 88FM תשמיע מוזיקה איכותית, רשת ג' תהיה עברית למהדרין, ואפילו קול המוסיקה האליטיסטית תישמר במתכונת דומה. "התחנות האלה עושות עבודה טובה ויש להן קהל מאזינים נאמן", מסביר אביעד רוזנבוים, העורך המוזיקלי של תחנות הרדיו בתאגיד. "המורשת של קול ישראל היא משהו שאנחנו לוקחים איתנו. במקביל אנחנו כן רוצים להגיע לנתחים של מאזינים שלא בהכרח נמצאים שם היום, והחיבור לדיגיטל הוא המשימה המרכזית ביותר. בתפיסה שלנו תחנת רדיו היא עולם של מוזיקה שיכול להיתרגם גם לפודקאסט, והדבר הזה צריך להתבטא בעוד דרכים מעבר להאזנה לשירים ברדיו".

ברדיו יפעלו שבע תחנות (כאן 88, רשת ב' החדשה, כאן ג', קול המוסיקה, כאן מורשת, כאן רקע וכאן תרבות – גרסת התאגיד לרשת א') בצד ערוצי מוזיקה עם שידור שוטף ללא פרסומות (תחנה נוסטלגית, תחנה ים תיכונית, תחנה אלטרנטיבית, תחנה קלאסית, תחנת להיטים ותחנת אייטיז וניינטיז) ופלטפורמת פודקאסטים מתבקשת, שתסתנכרן עם תחנות הרדיו השונות.

הבשורה המשמעותית ביותר בתחום הרדיו הוא עיצובה מחדש של רשת א' (כאן תרבות), שעליו הופקד העיתונאי לי־אור אברבך. "המטרה היא לקחת את המנדט של רשת א' ולהביא אותה צעד אחד קדימה", הוא אומר. "תחום התרבות שוקק מאי פעם, ואנחנו רוצים להכניס לתחנה דינמיקה, תשוקה ויצרים, דברים שלא תמיד נמצאים בתוך שיח רדיופוני. תהיה לנו תוכנית תרבות יומית עם גואל פינטו, תוכניות בוקר קלילות שיהיה אפשר לשמוע גם תוך כדי ריצה ותוכניות היסטוריה והרחבת דעת. התחושה שלנו היא שאנשים צעירים ושוחרי דעת אמנם מאזינים למוזיקה איכותית, אבל אין להם הרבה מקומות שבהם הם יכולים להזין לשיח תרבותי שרואה בתרבות למשהו שהוא מעבר לפנאי. לצד זה נשמור גם על העוגנים של רשת א', למשל תוכנית התרבות של יובל מסקין, רצועת ייעוץ והתוכנית המיתולוגית 'רגעי קסם'".

עד 30 באפריל מתכוונים בתאגיד לחשוף עוד כמה וכמה נקודות מתוך לוח השידורים העתידי, וכבר עכשיו, כשסוקרים את התכנים הנרקמים, ברור שביטולו של התאגיד לא יהיה רק בזבוז עצום של כספים, אלא גם החמצה של שידור ציבורי שבאמת נרצה לצרוך.