ריאיון עם יפתח קליין, כבר לא עוד שחקן בקאמרי

הפרויקט הראשון של יפתח קליין כמנהל האמנותי של תיאטרון מראה - שלוש הצגות קצרות שאחת מהן הוא מביים ובשנייה משחק - מוכיח שהוא לא הולך להרפות בקלות מעבודת השטח. למזלו הוא נמצא במקצוע שעושה חסד עם אנשים אובססיביים. ריאיון

יפתח קליין (צילום: יולי גורודינסקי)
יפתח קליין (צילום: יולי גורודינסקי)
24 בינואר 2016

"לפעמים אני מרגיש לא קיים, והמשחק מאפשר לי להשאיר עקבות, משמעות". הציטוט הדרמטי הזה שייך, ולא במקרה, ליפתח קליין, מחזאי, שחקן ובמאי תיאטרון. נדרש לנו קצת יותר משבוע למצוא שעה פנויה בין עיסוקיו הרבים של קליין – הניהול האמנותי של תיאטרון מראה בקרית שמונה, ההורות לשלושה ילדים, המשחק, הבימוי וכתיבת המחזות.

מינויו של קליין (43) למנהל האמנותי של תיאטרון מראה עורר עניין רב, אבל לקליין ברור שבתום הברכות והאיחולים יירד המסך והביקורת לא תאחר לבוא. "עכשיו מפרגנים, עוד מעט יהיה להם מה להגיד", הוא אומר ומרמז בכך לסברות על כך שנבחר לתפקידו בגלל היותו סלב. אבל קליין נחוש לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, להראות שהוא איש עבודה ולהציג את "התיאטרון הטוב ביותר בארץ", כדבריו. איך? "אנחנו צריכים לתת את המיטב שלנו ולעבוד בצורה הכי מקצועית ומעניינת שאפשר. התיאטרון שלנו אינטימי, קטן, קאמרי אמיתי. אנחנו ננסה לעשות כמיטב יכולתנו. באמת. נעשה את ההצגות הטובות ביותר שאנחנו יכולים במסגרת התקציב שלנו והידע שלנו".

לשאלתי מדוע הוא עזב את אזור הנוחות של תיאטרון הקאמרי הוא משיב תשובות רבות ומגוונות, בכולן ניכר הרצון לאתגר את אופיו של קהל היעד ולהנגיש את התיאטרון לציבור רחב, שאינו רק חובבי התיאטרון המובהקים: "אין דבר כזה אנשים שלא אוהבים אמנות".

טענה רווחת שמופנית אל קליין מאנשי התיאטרון היא "אי אפשר לעשות הכל בו זמנית", אבל נראה שאין זו דרכו של קליין, שרוצה תמיד להיות בכל מקום. הוא לא מוותר על האפשרות לביים את ההצגה הראשונה שתעלה בתיאטרון ולשחק בה, הוא מחפש חומרים חדשים וקורא טקסטים באובססיביות, מקים אנסמבל צעירים ועובד על אתר חדש.

יפתח קליין (צילום: יולי גורודינסקי)
יפתח קליין (צילום: יולי גורודינסקי)

מה הספקת לעשות עד כה בתפקיד המנהל האמנותי?

"העלינו את 'קצרים של סתיו' ויש לנו עוד שתי הפקות חדשות בדרך. הקמנו גם קבוצת צעירים בני 15־20. לשמחתי גיליתי שהצפון מלא שחקנים מוכשרים. תחילה הייתי בטוח שאבחן 50 מועמדים ואקבל שישה, אך בסופו של דבר בחנתי 12 ובחרתי שישה, אחד מהם חייל. אני מתכוון לקחת אותם להצגות, למוזיאונים, לעבוד איתם על חומרים".

מה הנחה אותך בבחירת החומרים לעבודתך הראשונה כמנהל התיאטרון?

"רציתי להביא סיפור טוב שנכתב על ידי כותבים מוכשרים (ניל לביוט ודניאל רייץ), להתחיל בדרמה טובה, פשוטה, אפקטיבית ומתוחכמת, לא בסיפור בומבסטי. מדובר בשלושה סיפורים קצרים, בכל פעם שני שחקנים על הבמה – הפקה צנועה ומינימליסטית לצד סיפורים אוניברסליים. ההשראה הגיעה כשראיתי את הסיפורים האלה מוצגים בניו יורק. יצרנו הפקה ראויה עם שחקנים טובים וברמה מקצועית גבוהה. התגאיתי מאוד בכך שמיכה לבינסון בא כדי לביים את אחת ההצגות. הרגשתי שהצוות בתיאטרון סופג השראה, מתרשם ולומד ממנו".

קליין אומר שלצד הפקות מקומיות ינסה לשלב בהפקות שחקנים שאינם בהכרח מאזור הצפון. ההפקה השנייה היא הצגת יחיד של שחקנית אנסמבל, ובהפקה השלישית ינסה להביא רק צפונים.

אתה משחק בהצגה "פרחי היקינטון" ומביים את "נפוליאון בגלות", שתיים משלוש ההצגות שמרכיבות את "קצרים של סתיו". אין לך מספיק עבודה כמנהל אמנותי?

"אני אמשיך לשחק כל הזמן, כמה שיתאפשר לי, למרות שאני שם לב שאני לא אובססיבי מהבחינה הזאת. אני כן אובססיבי בבחירת החומרים. אני קורא המון ועובד עם שתי מחזאיות. יש הרבה מחזות טובים, מצחיקים, מטורפים, אבל חלקם אמריקאיים מודרניים מאוד, ואני לא יודע איך לחבר אותם למציאות בישראל.

לחבר למציאות בישראל. יפתח קליין (צילום: יולי גורודינסקי)
לחבר למציאות בישראל. יפתח קליין (צילום: יולי גורודינסקי)

"על פניו הבחירה בהפקה הבאה שלנו תמוהה. אחרי שבחרנו בה אמרתי לעצמי 'השתגעת? מה אתה מביא את ההצגה הזאת לקריית שמונה?'. זה מחזה בריטי שמתרחש בחברת היי־טק הכי תחרותית, מטורפת, קרה, אבל לבסוף הבנתי שזה טוב וזה חייב לעבוד. אני חושב שהטעם שלי הוא קצת גבוה. בתיאטרון, עד שהיצירה לא פוגשת קהל אי אפשר לדעת מה יקרה. תיאטרון בארץ הוא פופולרי יחסית, אבל לא כולם צריכים לאהוב תיאטרון. אני חושב שאם אתה מצליח לגרור אותם לשם פעם אחת וזה טוב, הם מאוד מתרשמים. בתיאטרון טוב יש קסם".

איך אתה מתכוון לגרום לאנשים לצפות בהצגות שלכם?

"אומרים לי כל מיני משפטים כמו 'זה לא מעניין את תושבי עיירות הפיתוח או את הפועלים במפעלים', אבל אני לא מאמין בזה, צריך רק לדעת להגיע אליהם ולחבר אותם אליך. הרבה אנשים מניחים מראש שיש חתך אוכלוסייה שתיאטרון לא מעניין אותו, ואני חושב שאין דבר כזה. באופן עקרוני אין אדם שלבו לא נפתח כלפי אמנות. אני נפגש עם מנהלי מלונות ובתי ספר ועם ראשי ועדי עובדים כדי להביא אותם לראות הצגות ולהצליח באמצעותם למכור הצגות לעובדים, תלמידים ואורחים. בצפון הכל מבוסס על מפגש אישי".

איך אתה עם הביקורת?

"רע מאוד. מי אוהב את זה? כשמעליבים אותך אתה נעלב".

יש לקליין נטייה לבחון את עצמו שוב ושוב. "במשחק", הוא אומר, "או שאני מוותר לעצמי או שאני מנסה לעשות הכי טוב שאפשר. אני מכיר את עצמי ויודע מתי אני שווה משהו ומתי לא. מבחינתי גם הבמאי וגם אתה עצמך הם אוטוריטה שיכולה לדעת מתי התרשלת ומתי עשית עבודה מעולה. אני יודע שאבחן שם, זה כיף ומלחיץ. זה ראש גדול יותר מלהיות שחקן, צריך לחשוב ולהתעסק בהמון דברים. יש ימים שאני שונא את זה כי זה נראה לי הדבר הכי משעמם בעולם – מי צריך את הטלפונים האלה והשיחות האלה והקשקושים האלה? יאללה, הכי טוב להסתגר בחדר ולעשות אמנות".

יש אנשים שנקלעות בדרכם הזדמנויות ויש כאלה שנלחמים עליהן. איפה אתה?

"בגיל 16 עשיתי הצגה בבית הספר התיכון שלמדתי בו, בחצור הגלילית, ומאז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים ולא בחלתי בשום עבודה קשה במקצוע שלי. אני יכול להגיד לך שכל השחקנים בארץ קיבלו לפחות עשר תשובות 'לא' על כל 'כן', ולכן זה מקצוע של לוחמים, בטח ובטח בגילי. אלו שעדיין נמצאים במקצוע הם אנשים שעבדו קשה מאוד ונחסמו וקמו למחרת בבוקר וניסו שוב. לכן אני מעריך מאוד שחקנים כי הם פייטרים".

מה עוד אתה מרגיש כלפי שחקנים?

"תמיד כיף עם שחקנים. עושים צחוקים, אין מחסום לפה שלהם. יש משהו חופשי, משוחרר ופרוע מאוד בשחקנים, לא בהכרח במובן המיני. דווקא מהבחינה המינית אפשר לומר שהם שמרנים. אני לא אוהב את ההשוואות והדיבור על אחרים – תראה מה הוא עשה ומה ההיא עושה, את כל ההתעסקות בדברים המיותרים ואת צרות העין".

מה מצב הרוח הנוכחי שלך?

"בתיאטרון אני מאני־דפרסיבי. יש ימים שהכל נראה לי אפשרי והכל קורה, ויש ימים שזה פשוט נראה לי כמו טעות אחת מתחילתה ועד סופה. כרגע זה לא קל מבחינה נפשית. מצד שני אני אומר לעצמי 'מה אתה מקטר? תעבוד, תעשה הצגות, תיסע, תחזור'".

"קצרים של סתיו" תיאטרון מראה, בית ציוני אמריקה, רביעי־חמישי (27.1־28.1)