זה הראש

קלאוס ווברייט, ראש עיריית ברלין, יודע מה הפך את העיר שלו לפופולרית כל כך עבור העולם כולו: תרבות מגוונת, פתיחות וטיפול במשקעי העבר. חבל רק שעם כל העבודה לא נשאר לו זמן לקצת קלאבינג

ראש עיריית ברלין קלאוס ווברייט
ראש עיריית ברלין קלאוס ווברייט
3 באוקטובר 2013

יש 30 אלף ישראלים בברלין, לפי ההערכות המוגזמות כנראה של רשת אל־ג'זירה, שפרסמה השנה כתבה על ההשתלטות של צעירי הארץ על העיר הגרמנית. בקומוניקט של "ימי ברלין", פרויקט של מכון גתה שאמור להביא לתל אביב את ברלין לחודש וחצי של אמנות ותרבות וספרות ואופנה וקולנוע ומה לא בעצם, מצוין 15־18 אלף. הפרש של 12 אלף ישראלים אבודים שלא יודעים עדיין אם הם חיים בברלין או בתל אביב.

סבתא שלי בשוק כשהיא שומעת את הנתונים הללו. היא, לצערי, מסרבת להוציא דרכון אירופי ("אני יצאתי מפולין מבחירה ועל הרגליים, ואני לא חוזרת") ומטיחה משפטים כמו "מה, 70 שנה ושכחנו?" כשהיא שומעת על כך שהדור שלי אורז את מטלטליו ועובר לעיר החלומות של צעירי המאה ה־21: ברלין.

לפני יותר מעשור, לנוכח העניין הישראלי דאז בעיר, כתבה פניה עוז־זלצברגר (בתו של עמוס עוז) את הספר "ישראלים, ברלין", שנפתח בפרק שנושא את הכותרת "כתב חידה". החידה היא, כמובן, "היכולת להיות ישראלי בברלין בלי לשמוע בה תמיד, בכל רגע ורגע, את הצרחה המשותפת של מאות האימהות במחנה הריכוז פלאשוב כשהבינו שטרנספורט הילדים כבר יוצא לאושוויץ". טוב, התשובה לחידה הזאת ברורה. פניה, לא שומעים את הצרחה כי המוזיקה ממועדון הברגהיין מחרישה אותה. והקטמין בטח עוזר גם.

לידיעת הקורא ניצן הורוביץ. צילום: טלי מאייר
לידיעת הקורא ניצן הורוביץ. צילום: טלי מאייר

מחירי גג לדייר

 קלאוס ווברייט, ראש העיר של ברלין ואורח הכבוד של "ימי ברלין", כבר לא הולך למועדונים. "אני לא עושה יותר יותר מדי קלאבינג", הוא כותב לי בראיון אימיילי, "העבודה לא משאירה זמן לזה". משונה לערוך ראיון באימייל. התשובות של ווברייט קורקטיות מאוד, "גרמניות" אם תרצו, ובעיקר מעוררות אצלי את הרצון להתקשר אליו ולשאול שאלות המשך, דבר שלצערי אינו אפשרי[1].

ווברייט, בן 60 וחבר המפלגה הסוציאל דמוקרטית (השנייה בגודלה בגרמניה, שזכתה בבחירות האחרונות ב־29.4 מהקולות), מנהל את ברלין מאז 2001[2]. בבחירות המוניציפליות האחרונות, ב־2011, הוא זכה לכהונה שלישית, אבל לא בעוצמה שבה ציפה לנצח. "אני קצת עצוב", הוא אמר אז, אם כי מבחינה אישית, בגרמניה חשו שהניצחון הגיע לו בעיקר בזכות אישיותו האהובה בברלין. הוא מייצג משהו שהברלינאים אוהבים לחשוב על עצמם – פוליטיקה חדשה, סובלנית (ווברייט הוא גיי שיצא מהארון במהלך מסע הבחירות הראשון שלו לראשות העיר) ובעלת רוח צעירה. מלבד היותו ראש העיר הוא גם הסנטור לתרבות ("אני יודע כמה חשובה התרבות למוניטין של העיר ולמשיכה אליה. אנשים מכל העולם נמשכים לברלין בגלל הגיוון התרבותי שלה").

בהתאם לרוח הזו, גם לגבי הישראלים בעיר הוא אומר שהוא מקבל בברכה את הזרם הבלתי פוסק של המהגרים האלה, חלקם חוקיים ואחרים ממש לא. "זו התפתחות ברוכה. לא היינו יכולים לצפות שברלין תהפוך להיות כה פופולרית עבור ישראלים צעירים רק כמה עשורים אחרי השואה. והצעירים האלה הם חלק חשוב מהסגנון[3] הבינלאומי של העיר". הוא מספר שיש לו קשר אישי הדוק עם ישראל, "בזכות השותפות בין הרובע שלי, טמפלהוף, לנהריה, ביקרתי בישראל הרבה פעמים, לאחרונה בחגיגות ה־100 של תל אביב, והתרשמתי מהעיר המודרנית והצעירה. לתל אביב ולברלין יש הרבה במשותף: הן דינמיות ומגוונות והחיים בעיר מושפעים מאינסוף סטארט־אפים ואווירה יצירתית"[4].

זה נכון, תל אביב וברלין דומות. למשל, בזה שצעירים מתקשים לשרוד בהן. לברלין יש מוניטין של עיר ענייה עם אחוזי אבטלה גבוהים. ב־2011 הוביל ווברייט את ברלין לשיעור אבטלה של 12.7 אחוז, הנמוך זה 15 שנה (אבל עדיין גבוה כמעט פי שניים מהממוצע בגרמניה). מצחיק שהצעירים התל אביביים הבורחים משכר הדירה המנופח ומיחס עלוב של שכר לעומת יוקר מחיה למחוזות הנעימים של הגנת הדייר בברלין – יפגשו בברלין צעירים שיש להם בדיוק את אותן טענות (שינסו לגור בתל אביב, מפונקים!).

"עלות הדיור היא סוגיה גדולה בברלין, כמו בתל אביב", הוא אומר, "אנו מנסים לקבל סיוע מהמדינה לקביעת מחיר גג לדיירים חדשים בשכירות ומנסים לייצב מחירים בעזרת בניית דיור בר השגה. בנוגע לאבטלה, אנחנו רחוקים מהמטרות שהצבנו לעצמנו".

ברלין ידועה, למרבה הצער, כעיר ענייה. איך שיפרתם כל כך את מצב האבטלה וכיצד תפעלו לתקן את הפער שעדיין קיים?

"עדיין אין מספיק עבודות לכל אלו שמחפשים עבודה בברלין, שחלקם באים מחלקים אחרים של גרמניה ושל אירופה. זה קורה בגלל השינוי המבני המסיבי שברלין חוותה בעקבות חלוקתה והגלובליזציה. הצלחנו ליצור מקומות עבודה חדשים רק בשנים האחרונות, בזכות שילוב של רעיונות ישנים וחדשים בנוגע לתעשייה, לתיירות ולשירותים אחרים, ואנחנו יכולים להיות גאים במה שהשגנו: ברלין מובילה את שאר גרמניה בצמיחה כלכלית השנה".

קשה לדבר על הגירה ישראלית לברלין בלי להזכיר את השואה. ההגירה הזאת מסמלת התגברות סופית על משקעי העבר?

"אנו שמחים שהקהילה היהודית בברלין גדלה כל כך מאז נפילת החומה, כיוון שהקהילה עוזרת לנו להפוך את ברלין למקום המגוון שהיא. שמה של ברלין קשור באופן בלתי הפיך לזוועות השואה. אין ספק בקשר לזה. לכן כל סימן לפיוס ולהבנה בינינו עושה את כולנו שמחים. לנצח נהיה מודעים לאחריות ההיסטורית: ברלין יצרה תרבות של זיכרון שהגיעה להכרה בינלאומית".

להיות הומו זה דבר טוב

התמה של עיריית ברלין השנה הייתה "Diversity Destroyed". ווברייט מסביר שבאמצעותה "אנו נזכרים באבדות העצומות שהעיר סבלה מהן כתוצאה מפשעי הנאצים"[5]. זה מנחם, העובדה שהוא מכיר כך באחריות ההיסטורית, אבל קצת כמו מה שקורה בתל אביב (הערים כל כך דומות!) – ההווה מעכיר קצת את תחושת הסובלנות כלפי העבר. ברלין, כמו תל אביב, היא עיר מגוונת, כמו שאומר ראש העיר. קצת מגוונת מדי לטעמם של חלק מהתושבים בשתי הערים.

אף שברלין הפכה להיות שם נרדף לעיר פתוחה וליברלית, עדיין שומעים מדי פעם על מקרים של גזענות ואלימות כלפי זרים.

"ברלין היא עיר קוסמופוליטית, ושום דבר לא ישנה את זה", הוא מבהיר, "אנחנו ערניים מאוד, במיוחד בברלין, ואיננו יכולים לסבול ולא נסבול שום צורה של שנאת זרים ואלימות. על כולנו לעשות את חלקנו לקידום הגיוון ולחזק את תחושת הקהילה של העיר"[6].

ווברייט עצמו יכול להעיד על התחושה של להיות שייך למיעוט מופלה: ב־2001, במערכת הבחירות שבה נבחר לראשונה, הוא יצא בפומבי מהארון והשמיע את המילים שהפכו לססמה: "אני הומו, וזה דבר טוב"[7]. אני תוהה אם להבדיל מבעבר, היום נטייה מינית שונה לא פוגעת ואפילו עוזרת לאדם במקומו, והוא עונה: "הזמנים השתנו ולא צריכה להיות עוד אפליה נגד פוליטיקאים בכלל, ובפרט על בסיס העדפה מינית. היציאה מהארון בשבילי הייתה צעד חשוב שעזר לאנשי ציבור להיות פתוחים בנוגע למיניותם. עכשיו יש לנו פוליטיקאי גיי גם בבווריה, זה מראה כמה הדברים השתנו בארצנו"[8].

ותראו מה זה: ה־BBC פרסם לאחרונה סקר שתשאל 26 אלף בני אדם ב־25 מדינות על המדינה שהשפעתה על העולם החיובית ביותר. באופן מדהים, 70 שנה אחרי הצרחות של עוז־זלצברגר זכתה גרמניה במקום הראשון. "בעשר השנים האחרונות הוכפל מספר האנשים שביקרו בברלין מכל העולם", מדווח וורבייט, "רבים מהם באים אחרי שחבריהם וקרוביהם ביקרו כאן ואהבו את העיר. אז זה אומר שבמידה רבה הסקר הזה נכון. אנחנו מאושרים מהשבחים שארצנו מקבלת ונמשיך לעבוד על הרושם החיובי שהמבקרים בברלין מקבלים, כדי שיהפכו לשגרירי העיר". אמן.

 

[1] אני אכתוב כאן את הפולואו אפס האלה. אולי כשהוא יגיע לישראל ניפגש והוא יענה לי. "רגע", הייתי שואל אותו, "מה זאת אומרת 'כבר לא עושה'? זאת אומרת שבעברת היית קלאבר? בברגהיין היית? שמעתי שכולם עושים שם סמים מטורפים וסאדו מאזו, את זה ראית?". הרי ברלין בתודעה הישראלית שלנו היא לא רק הבטחה לחיים פשוטים יותר, רחוקים מהצרחות של הילדים הפלסטינים וילדי שדרות, אם להיאחז במטפורות של עוז־זלצברגר. היא גם הבטחה לתרבות פועמת ורדיקלית שרק הגרמנים הסוטים יכולים להמציא. בעצם, מה שאני רוצה לשאול לאור התשובה הזו זה: "אתה בקטע?".

[2] הוא יעמוד בראשות ברלין 15 שנה לפחות (אם ישלים את כהונתו הנוכחית) ואני משווה אותו מיד לחולדאי, שתכף יזכה שוב בכהונה נוספת בראשות העיר תל אביב וירביץ 20 שנה במשרד. "זה טוב לעיר, ראש עיר שמושל כל כך הרבה שנים רצוף?", אני שואל. ווברייט עונה: "את התשובה לשאלה הזו אתה צריך לקבל מתושבי תל אביב וברלין". אני רוצה להגיד לו שזה קצת התחמקות, בטח יש לו דעה על זה.

[3] הוא אומר flair, שזה בעצם הרבה יותר מ"סגנון". לתל אביב יש סגנון. לברלין יש flair.

[4] "אתה יודע", אני רוצה לשאול, "בתל אביב הרבה מאוד אנשים מרגישים שאת אלה שיוצרים את הסטארט־אפים האלה ואת האווירה היצירתית דוחקים החוצה. גם מכרים בברלין אומרים את זה לפעמים. למה אתה חושב שצעירים מגניבים תמיד מרגישים מנודים? זו אשמת הערים?".

[5] זה קצת נשמע כמו התחלה של הטיעון הגרמני: כולנו קורבנות של הנאצים. מזל שאני לא יכול להגיד את זה, אני מניח.

[6] לפני שנתיים פרסם "טאגשפיגל" מחקר שלפיו אחד מכל ארבעה ברלינאים הוא קסנופוב (שונא זרים). "25 אחוז מתושבי העיר לא ממש מסכימים איתך", אני רוצה לענות לו, "והעיר מסכימה בינתיים לסבול את זה". טוב, נו, לפחות שם הם טורחים לעשות מחקרים כאלה. אפשר להתנחם בזה.

[7] "אולי גם לנו יהיה עוד מעט ראש עיר הומו", אני מציין בפניו, אבל לא חש הרבה הזדהות מצדו.

[8] לא רק זה. במינכן יש עכשיו "אוקטובר־פסט ורוד". ורוד! במינכן! אבל גם שם עדיין יש ציבור רחב שרואה בהומוסקסואליות סטייה ושחלקו בוחר לפעמים לבטא את העמדה הזאת באמצעות חבטות פיזיות בהומו מזדמן. "היית רוצה להיות הומו שגר בבווריה?", זה מה שהייתי רוצה לשאול.