יצא מהלוקר

ג'ניה דודוצ’קין, קפטן הפועל מטה אשר/עכו בכדורעף, הוא הספורטאי הישראלי הראשון והיחיד שיצא מהארון. לא ברור מי חייב לו יותר: הספורטאים ההומואים שהוא סולל להם את הדרך או ענף הכדורעף הישראלי שכרגע גיליתם שהוא קיים. שיחה על מקלחות משותפות, על החוזים שמשאירים כדורגלנים עמוק בארון ועל והרגע ההוא שלפני היציאה, שבו כמעט חתך לעצמו את הוורידים

ג'ניה דודוצ'קין. צילום: איליה מלניקוב
ג'ניה דודוצ'קין. צילום: איליה מלניקוב
6 באוקטובר 2013

ג'ניה דודוצ’קין לא משחק משחקים. הוא לא רק הספורטאי הישראלי הפעיל הראשון שיצא מהארון, אלא גם אחד מיוצאי הארון היותר דוגריים שנתקלתם בהם לאחרונה. בניגוד למיטב סלבס ארצנו השייכים לקהילה אבל נמנעים מלהגיד את צמד המילים הפשוטות "אני הומו", לדודוצ’קין אין שום בעיה להגיד את המילה המפורשת. הוא אפילו דאג להתקשר בזמנו לכל שחקני נבחרת הנוער של ישראל ולבשר להם אחד אחד שהוא אוהב גברים.

הוא גם לא מאלה שבראיון היציאה מהארון שלהם עושים לכתב רגשִי כי הוא לא שאל אותם מספיק על היצירה שלהם (כדורעף משובח במקרה של דודוצ’קין. הבנאדם הוא הקפטן של הפועל מטה אשר/עכו, מחזיקת הגביע הישראלי). כבר בתחילת הפגישה איתי הבהיר: "תשאל מה שבא לך, אל תתבייש. מקסימום אגיד לך שזה יותר מדי". אז אני לא התביישתי, והוא לא אמר שזה יותר מדי. אפילו כשהגענו לחוויית המקלחת בחדר ההלבשה, סוגיה איקונית במעמדים כאלה. מסתבר שגם אחרי שיצא מהארון מול שחקני מטה אשר בפורים 2007, דודוצ’קין עדיין מצא את עצמו מרגיע שחקנים חדשים שהיו נבוכים להתקלח לידו.

ומה איתך, המקלחת לא מבלבלת ומאתגרת אותך? אני לא חושב שהייתי יכול להתקלח בחדר מלא נשים ערומות בלי שיראו עליי שאני מתלהב.

"בגיל 16, כשרק הצטרפתי לקבוצה הבוגרת והרבה לפני שיצאתי מהארון, היו פעמים שעמדתי במקלחת והרגשתי איך הזין שלי מתמלא דם, ומיד ברחתי משם. אבל היום אני כבר שולט במתג. אין מצב שיעמוד לי פתאום במקלחת. זה מין מנגנון הישרדותי כזה".

אשכרה. פעם הייתה לי חברה שגררה אותי לסוג של חוף נודיסטים בים המלח ודאגתי שמא אני אעשה פדיחות, אבל בסוף גיליתי שאני יכול לשלוט בזה ולהישאר קול.

"בדיוק. כמו בחוף נודיסטים. חוץ מזה, אני מכיר את החבר'ה מהקבוצה כל כך הרבה זמן שממילא אני לא מסוגל לחשוב עליהם במובן הזה. אבל זה לא שאני לא עושה להם פרובוקציות, אני אוהב פרובוקציות. עם שחקנים ותיקים בקבוצה שמכירים אותי שנים אני מרשה לעצמי, למשל, להגיד לשחקן חתיך שאם הייתי בחורה הייתי עושה אותו פה ועכשיו. אני מאמין שבעזרת פרובוקציות אתה גורם לאנשים לחשוב".

ויצא לך שבאמצע משחק מצאת עצמך בוהה באחד השחקנים היריבים וחושב על סקס?

"כשאני משחק אני במוּד אחר לגמרי. אין מבחינתי הוויה מינית בכדורעף בכלל. לא חשבתי בחיים על סקס במהלך משחק. אולי באימונים".

ג'ניה דודוצ'קין. צילום: איליה מלניקוב
ג'ניה דודוצ'קין. צילום: איליה מלניקוב

הכסף קבור בארונית

מעולם לא יצא מהארון אף ספורטאי ישראלי, פעיל או לאחר פרישה. הספורטאיות הישראליות לא רואות את הגברים ממטר במובן הזה: בכדורסל הנשי יש מספר לא מבוטל של לסביות מוצהרות כמו גם כמה זוגות ידועים (לייני סלווין ושרי סאם, שהתראיינו בעבר וסיפרו על היחסים שלהן; השחקנית אורנית שוורץ שהייתה בזוגיות מתוקשרת עם השדרנית גילי שם טוב).

בספורט הגברי העולמי היו מקרים בודדים של יציאה מהארון: ג'סטין פאשאנו, כדורגלן בריטי בינוני שהתקשורת עשתה לו אאוטינג וכמה שנים אחר כך התאבד; שחקן הפוטבול רוי סימונס והכדורסלן ג'ון אמיצ'י, שיצאו מהארון רק אחרי פרישתם; הכדורגלן השבדי אנטון היסן, ששיחק בליגה השנייה בארצו ויצא מהארון כשחקן פעיל; קפטן נבחרת ווילס בראגבי, גארת' תומאס, שיצא אף הוא מהארון כשחקן פעיל, וכמוהו גם שחקן הקריקט האנגלי סטיבן דיוויס. בענפים הלא קבוצתיים ניתן למצוא את מת'יו מיצ'ם, קופץ למים אוסטרלי שיצא מהארון וזכה במדליית זהב באולימפיאדת בייג'ינג ואת המתאגרף הפורטוריקני אורלנדו קרוז, שיצא מהארון רק לפני כמה חודשים.

בברנז'ת כתבי הספורט כל הזמן רצות שמועות על כדורסלנים וכדורגלנים הומואים. לפעמים השמועה עסיסית במיוחד והיא יורדת לפירוט צמדי השחקנים שהיה ביניהם קטע (באחד המקרים אף נטען שאשתו של כדורסלן אמריקאי תפסה אותו עושה סקס עם כדורסלן אמריקאי אחר).

השמות מתחלפים עם השנים, אבל המגמה ברורה: כל כדורגלן שנחשד באשכנזיות או נצפה פעם מעלעל בספר הופך לגיי פוטנציאלי, וכל כדורסלן שחושש ממגע וקורס ברגעים המכריעים של המשחק מסומן אף הוא. לפעמים השמועות מפתיעות דווקא משום שהן מדברות על שחקנים שלא עונים לאחד משני הטייפ־קאסטים הללו, אבל זה לא אומר שהן בהכרח אמינות יותר. כתבי הספורט נוהגים להעביר ביניהם את השמועות האלה בטון פסקני ובוטח, לרוב כשהם שתויים או כשהם רוצים לעשות דאווינים מול החבר'ה שלהם ולהראות שהם יודעים סודות.

עמית לוונטל, כתב הכדורגל העולמי של "ישראל היום" וגיי מוצהר, טען בראיון ל"העיר" ב־2010 שהוא מכיר כמה כדורגלנים ישראלים הומואים, ושעם שניים מהם אף התרועע בעצמו. אבי יחיאל לעומתו, שעד לפרישתו לפני שנה נחשב כדורגלן אלטרנטיבי ואחר, כזה שיוצא למקומות הנכונים בעיר ועם הבחורות הנכונות (הוא נשוי לדוגמנית עדי נוימן), מספר שלא פגש אף לא כדורגלן אחד שהעיד על עצמו שהוא הומו. "בחיים לא ראיתי מישהו כזה בעיניים שלי, או שניגש אליי שחקן ואמר שהוא הומו אבל ביקש שלא אגלה. יכול להית שאני תמים, אבל לדעתי ביום שבו כדורגלן ישראלי ייצא מהארון, כולנו נגלה שכדורגלנים הם הרבה יותר פתוחים ממה שאנשים חושבים. אני חושב שיקבלו אותו דווקא בסדר, כמובן חוץ מהקנטות בחדר ההלבשה, קצת קללות בעלייה למגרש וכאלה. לא חושב שזה ידפוק קריירה לשחקן, אם הוא שחקן מצליח. איזה שחקן נגיד נמצא בכושר טוב עכשיו?"

אלירן עטר.

"אוקיי. אם הוא היה יוצא מהארון אני מבטיח לך שהיו מקבלים את זה והוא היה ממשיך להיות כוכב".

אבל ברגע שהכושר שלו היה יורד ההנהלה בטח הייתה אומרת לעצמה שעדיף לוותר עליו כי הוא גם לא פוגע וגם הומו.

"כן, יש מצב. זה כמו עם שמעון גרשון שבזמנו היה זמר בזמן ששיחק כדורגל, וכל פעם שהוא לא שיחק טוב אמרו שזה 'כי הוא שר!'. בכלל בכדורגל הישראלי, ואני מכיר את זה אישית, כל מי שקצת יוצא דופן או אחר – מדברים עליו. גם עליי היו בשלב מסוים שמועות".

לדודוצ’קין אין ספק בשאלה מה עומד מאחורי חוסר הנכונות של כדורגלנים לצאת מהארון. הוא מסביר שברור שפגש כמה כדורלגנים וכדורסלנים גייז ושמע עליהם אבל הוא מעדיף לא לומר כמה בדיוק כדי לא לייצר מחול שדים של שמועות. "כשאני רואה כדורסלן מתראיין אני יכול לדעת די מהר אם הוא הומו או לא", הוא מספר, "עם כדורגלנים זה יותר קשה כי חצי מהם מטרוסקסואליים ממילא. הייתי שמח לייעץ לספורטאים אחרים שהם גייז אם הם מרגישים צורך בעצה. ברור לך שהסיבה שעוצרת כדורגלנים וכדורסלנים לצאת מהארון היא קודם כל הכסף. הם מפחדים לאבד את החוזה. אם היה לי שכר של חצי מיליון ש"ח לעונה – לא הייתי יוצא מהארון בחיים. בגלל שאני משחק בליגה עם כסף קטן, המשכורת הממוצעת במטה אשר היא 4000־5000 ש"ח לחודש, אז הסיכון שלקחתי כשיצאתי מהארון לא היה כזה גדול".

דודוצ'קין על המגרש
דודוצ'קין על המגרש

השמועה פשטה בקיבוץ

דודוצ’קין, בן 27, עלה לארץ מאזרבייג'ן בגיל ארבע. הוא בא ממשפחה של כדורעפנים – אמו ודודתו שיחקו באופן מקצועי בארץ מוצאן – מה שהביא את הדודוצ'קינים להתיישב דווקא בקיבוץ כפר מסריק שליד עכו, שם נמצא האולם של הפועל מטה אשר/עכו, ושם דודוצ’קין חי עד היום. מאז ומתמיד הכדורעף היה ספורט קיבוצניקי מאוד (לשם המחשה, במוצ"ש האחרון שיחקה מטה אשר/עכו נגד קבוצה נוספת עם שם שמריח כמו חציר: הפועל העמקים/זבולון), מה שהפך גם את ג'ניה הקטן לקיבוצניק.

"בקיבוץ הרגשתי מסורס בהרבה מובנים", הוא מספר. "היה הומו אחד פעם בכפר מסריק אבל לא התייחסו אליו יפה ובסוף הוא עבר לארצות הברית. בתיכון התחלתי להבין שאני הומו אבל החזקתי את זה עמוק בפנים. אף אחד לא ידע שאני הומו – לא החברים ולא ההורים. גם כשהיו לי קטעים עם בנים, נגיד כשירדתי לאנשים מהשכבה וזה, שכנעתי את עצמי שאני לא באמת הומו ושדברים כאלה פשוט קורים. זה קטע מדהים כמה התפיסה שלך מעוותת כשאתה בארון, איך השיפוט שלך פגום. אתה פשוט לא רואה את המציאות כמו שהיא, נזהר וחושש ומשוכנע שכל משפט מסגיר אותך".

איך היה מצב הרוח שלך?

"היה לי רע, פעלתי כמו מכונה. הייתי אפאטי. גורר את עצמי מלימודים לאימון למיטה. אף אחד לא שם לב כי הסתרתי את זה בחיוך מזויף. חששתי שאם אני אצא מהארון זה יהיה הסוף שלי, הלך הכדורעף. מי ייקח אותי לקבוצה שלו אחרי זה? פחדתי גם שאם אצא המשפחה שלי תנדה אותי. אנחנו רוסים וזה קשה כשיש לך סבתות שכל היום מדברות על חתונה. עברו לי מחשבות של 'למה להמשיך לחיות?', שקלתי ממש לחתוך ורידים או לקחת כדורים. ואז בכיתה יא' היה בחור מהשכבה מעליי שיצא מהארון, והוא היה ההומו הראשון שסיפרתי לו. בתחילת יב' הייתה לי התנסות מינית ראשונה עם בחור, אבל הדחקתי את זה ולא סיפרתי לאף אחד. בזכות הכדורעף קיבלתי מלגת ספורטאי מצטיין בצבא, אבל כשהגיעה מלחמת לבנון השנייה לקחו לי את התנאים בגלל מצב החירום. הייתי בעורף, עזרתי בחילוץ נפגעים. אני זוכר שהקיבוץ התרוקן לגמרי כי כולם ברחו למרכז, ויום אחד אחרי שלושה שבועות יצאתי הביתה וזה גרם לי לחשוב על החיים, על עצמי, על המשפחה ועל כמה אני אוהב כדורעף. הלכתי לישון, התעוררתי, ופּוף – נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי שנמאס לי. חלאס. לא הולך לשחק יותר את המשחק הזה. החלטתי שמי שתהיה לו בעיה עם מי שאני אז זו בעיה שלו, וזהו".

ארגנת הפקה, כינסת את כל הקיבוץ בחדר האוכל?

"קודם סיפרתי לבני כיתה שלי שגדלו איתי, ואחר כך להורים. השמועה פשטה בקיבוץ ובלי שעשיתי כלום התחלתי לשמוע אנשים מרכלים על זה במרפסות. נהניתי מכל רגע כי הרגשתי שירדה לי חתיכת אבן מהלב. עשיתי שיחה לחבר'ה מהקבוצה וסיפרתי להם, ורובם אמרו 'נו, אז?'. בדיעבד הבנתי שהם ידעו במשך שנים שאני הומו. הייתי בשוק. שתבין שהכנתי את עצמי להתחיל חיים חדשים במקום חדש בלי הכדורעף ובלי הקיבוץ ובלי החברים".

למרות שהיציאה מהארון ברמה הקיבוצית הייתה כבר לפני שש שנים, התהודה הארצית הגיעה רק בחודשים האחרונים. דודוצ’קין וקבוצתו נסעו בנובמבר האחרון לטורניר באירופה ולנסיעה הצטרף יואב מינץ, אוהד שרוף וכתב ספורט אזורי. דודוצ’קין התלבט אם להתנהג בדיפלומטיות מול מינץ – קרי להימנע מפרובוקציות ומהקנטות מיניות – ובסוף החליט לשחרר. בסוף הנסיעה מינץ ההמום ביקש לראיין דודוצ’קין, מה שהפך לכתבת שער גדולה במקומון "ידיעות הצפון". לפני שבועות אחדים שודרג הסיפור לכדי כתבה ב־Ynet, ומאותו רגע דודוצ’קין הפך לאייטם: "קיבלתי המון הצעות חברות בפייסבוק, פול הודעות תמיכה ומיליון הצעות למסאז'ים באטרף. הבנתי שבין אם אני רוצה ובין אם לא – הפכתי לסמל".

פנטזיות על הנחתות

"נעמן", האולם של מטה אשר/עכו, ראוי להימנות עם שבעת פלאי ישראל הארכיטקטוניים. בקצה הקיבוץ, בסוף שביל ירוק בלי בתים, אחרי שעוברים כפר חוסים משונה ופסטורלי, מגיעים למין גרסה קטנה ומבודדת של היכל נוקיה. "נעמן" הוא מיתולוגיה בשוק אולמות הכדורסל/כדורעף בארץ. עד שנבנה היכל הספורט ברוממה, חיפה, הוא היה ההיכל השני בגודלו בארץ. הוא היחיד, חוץ מנוקיה, שמושביו בנויים בצורת אליפסה שלמה. כל קבוצת כדורסל במרכז הארץ הייתה מתה לאולם כזה, ויש בו עדיין פרקט כהה מדהים – הישג וינטג'י בסצנה הזאת.

למעשה כדורעף הוא שילוב של כדורסל וטניס, והפאסון של מאמן מטה אשר/עכו, נועם כץ, דומה למדי לזה של מאמן כדורסל. כץ מוטרד מההתעניינות הפתאומית של התקשורת הארצית בקבוצה שלו, וכמו כל מאמן הוא חושב לעצמו איפה הם היו כל השנה, כששחקנים שלי לא יצאו מהארון אבל הקבוצה שיחקה מדהים. מטה אשר/עכו, אגב, באמת מדהימים, וצפויים להחזיר לעצמם העונה את האליפות אחרי עשר שנים.

הרושם העיקרי מביקור באימון של הקבוצה הוא שהנחתה בכדורעף היא אחד הדברים היותר מרשימים. היא מדהימה כמו מספרת בכדורגל אבל קורית בתדירות הרבה יותר גבוהה. דודוצ’קין מנחית לא רע בכלל, למרות שהספציאליטה שלו הוא הגשות. הוא מתרומם ממש גבוה ומפציץ עם השמאלית החזקה שלו. אתה לא מאמין שמישהו בצד השני של הרשת יצליח לעצור את זה, אבל הם מצליחים. וזה עוד כלום לעומת הפולני של מטה אשר/עכו, סבסטיאן פנחס, שהנחתה שלו נראית כמו פטיש ענק שפרץ למגרש והביא בומבה לכדור. דודוצ’קין מודה שלפעמים כשהוא נוסע ברכבת הוא מפנטז על עצמו מנחית כדור חזק מעל הרשת. הוא טוען שגם עבודת הגנה עושה לו את זה, אבל נראה לי שזה סתם פוליטיקלי קורקט של ספורטאים.

"ברור שספורט זה דבר ארוטי", הוא אומר. "אתה נמצא כל השבוע עם גברים ונוצרת פתיחות אדירה. הרי ברור שבשום מקום עבודה אחר לא תיתן צ'פחות בטוסיק לקולגות. מחמיא לי מאוד שאנשים באים לצפות בי ובגוף שלי נמתח וקופץ. לפני שיצאתי מהארון היה לי פחד במה. פחדתי מהקהל. אבל היום ככל שיש יותר קהל אני יותר בטירוף".

עם כל הכבוד למשפחתיות ולצ'פחות בטוסיק, אתה הולך בסופ"שים לתת בראש במועדונים בתל אביב?

"האמת היא שכמעט ולא. רק לאחרונה חברים שלי עברו לתל אביב אז התחלתי לבוא קצת, אבל עד עכשיו מנעתי מעצמי את חיי הקהילה בתל אביב. הייתי במסיבות מדי פעם ובכמה מצעדי גאווה, ותמיד חזרתי משם מאושר. פחדתי להישאב לזה ולאבד את הכדורעף, אז נמנעתי. האמת היא שפחדתי גם ממערכות יחסים עד שנפתחתי לפני שנה וחצי, והיום אני בזוגיות מעולה כבר חודשיים עם בחור בשם עמיחי שרפשטיין. הוא גם קיבוצניק, ממעגן מיכאל. הכרנו באטרף. זה אמנם מעט זמן אבל ממש טוב לנו ביחד ומאז שאני איתו אני פתאום מבין את האנשים האלה שמתחתנים אחרי חודש".

אתה בעניין של קלישאות הומואיות? למשל, השילוש הקדוש של דיסקו, אירוויזיון ודראג שואו?

"אני מת על מוזיקה על כלום ושום דבר – ככה אני קורא לדיסקו. אירוויזיון אני מחבב כמו כל גיי ממוצע ואין לי בעיה עם דראג שואוז. אני מת על אריסה (ליין הגייז המזרחי בקומפורט 13. ע"מ) אבל, זה כן".

אתה חושב שאחריך ייצאו עוד ספורטאים הומואים מהארון? כלומר, זו המטרה מבחינתך?

"אני ממש מקווה שבעוד 20 שנה יהיו לא מעט ספורטאים פעילים מחוץ לארון. עברתי על הטוקבקים לכתבה שעשו עלי ב־Ynet כדי לראות מה הלך הרוח, ושמחתי לראות שם הרבה אנשים שכתבו 'יאללה, למי אכפת שהוא הומו'. זה הכי שימח אותי. מצד שני, היו גם טוקבקים שכתבו שבטח אני מסיים אימון ואז הולך הביתה לעשות ביד על החבר'ה מהקבוצה, וזה היה די מבאס".