רומיאו ורומיאו

במבט ראשון, "אוהבים ערבים", המופע שיצר הלל קוגן (39), הוא קל לעיכול. מדובר בפרודיה עשויה היטב על הניסיון להיות פוליטי דרך אמנות המחול, ועל הנכחת הזהות הערבית בידי היוצר היהודי. אמנם היצירה מאפשרת הצפה של תהיות אמיתיות, אך לא מדובר במופע מחול במובן המסורתי שלו. נדמה שאת המסר מגיש קוגן לצופים על מגש עם קערת החומוס המשמשת אותו להמחשת ניכוס המרכיבים הערביים בזהות הישראלית. התוצר הסופי נראה יותר כמו סטנד אפ של מחול, רווי בטקסטים, בצחקוקים של הקהל ובהומוארוטיקה עדינה.

"מבחינתי, העיסוק בגבולות המדיום – בכמות התנועה והטקסט שצריכים להיות שם – הוא מאוד בעייתי. אני לא מגביל את עצמי. הסיטואציה היא של מחול, יש שם חזרה למופע וגם את המופע עצמו. אני מייצג את עצמי ככוריאוגרף, וגם משחק שורת אמנים שמתעסקים באמנות פוליטית. זה בסדר אם אנשים יקראו לזה הצגה, אבל התוצאה הייתה שונה אם הייתי עובד עם שחקנים. מעניין אותי לבקר את עולם המחול מתוך המדיום הזה, וזו הדרך שבה בחרתי להתבטא".

קוגן הוא אחד האמנים העסוקים ביותר בעיר, ואת הראיון אנחנו מקיימים בהפסקה שמצא בין חזרות. בין היתר הוא משמש אסיסטנט של אוהד נהרין במסגרת האימונים של להקת בת שבע, עובד כיוצר עצמאי ואף שוקד על סיום לימודיו לתואר ראשון במדעי הרוח והחברה. בצעירותו למד קוגן מוזיקה ותיאטרון, ובגיל 16 בחר במחול. לפני כארבע שנים החל ללמוד לנגן בגיטרה.

התבטאת בעבר על מחול באופן די ציני. איך אפשר ליצור משהו אותנטי מהמקום הזה?

"אני לא מרגיש סתירה. אחרי ששאלתי את עצמי מהן הצורות המגוחכות שאני עושה עם הגוף שלי ולמה אני נהיה קישוטי, משהו השתחרר והיה לי קל יותר לעשות את זה. הבנתי שלא צריך להיות צידוק לתשוקה. השאלה מבקשת מודעות, ויש פער בין מה שאנשים יוצרים לבין איך שהם מדברים על היצירה שלהם".

צפו בקטע מתוך "אוהבים ערבים":

אופיו התיאטרלי של המופע יכול אולי למשוך אליו גם את מי שאינו חובב מחול מושבע, אך הוא דורש מבט מעמיק יותר, וקוגן מתנדב להוביל אותי בין שכבות המשמעות המקופלות בו. "עשר הדקות האחרונות במופע הן למעשה הריקוד הסופי ששתי הדמויות עבדו עליו במהלך המופע. זו תמונה אצילית של דו קיום. אבל אפשר בקלות לחשוב שמדובר בדואט של אהבה; רומיאו היהודי ורומיאו הערבי. פתאום כבר לא מדובר רק ברצון לשיתוף פעולה אמנותי, זאת יכולה להיות גם פנטזיה מינית. ואולי המסר הפוליטי הוא רק תירוץ; לא מדובר רק במימוש פנטזיה הומוסקסואלית, אלא פנטזיה אוניברסלית של התאהבות בעבד".

האם הגאווה באה לידי ביטוי ביצירות שלך?

"כן, באופן מאד ברור, מעצם העובדה שאני הומו. אני מרגיש את זה ביומיום: הקול שלי הוא הומואי – לא במובן המילולי – והזהות המינית שלי משתקפת בכל דבר שאני עושה וחושב. גם הבחירה לעבוד עם רקדן ערבי ולא עם רקדנית היא אמירה ונקיטת עמדה. גם הדמות שאני משחק היא קלישאה של הומו פדנט שמדבר כמו מורה לספרות. זה לא משהו שאני מתבייש להשתמש בו. גם כאשר זה לא גזע העבודה – קיים נרטיב הומוסקסואלי".

אפשר להגיד שאתה מוכר בתור דמות גאה בעולם המחול. יש בך צורך לייצג את הקהילה?

"הצורך קיים, ואני כל הזמן מרגיש שמשהו מתבשל. אם יהיה המשך ל'אוהבים ערבים' – זה יהיה בכיוון הזה, 'אוהבים ערבים אבל שונאים הומואים'. אני רוצה לדבר על המבט ההומואי – איך הוא מתבונן על סטרייטים, איך הוא מרגיש כמיעוט חברתי. זה לא טבעי למחול כי קשה לחבר את זה עם פיזיות, אבל זה מעניין אותי כביטוי כוריאוגרפי".

זה משהו שיקרה בקרוב?

"אם תתני לי דד ליין אז אני אוכל לעשות את זה. ההזדמנות תגיע, ובינתיים יש לי כבר סקיצה".