דאבסטופ

אחרי שהשתעמם מהדאבסטפ שהפך אגרסיבי וממוסחר, די.ג'יי Sigha פנה לשלב בינו לבין הטכנו. ראיון

27 באוגוסט 2013

אחרי שנכנס ללב המיינסטרים, נחבט עד זוב דם ונזרק בחזרה החוצה, מרבית הסיכויים שהמונח דאבסטפ מעלה ברובנו חלחלה. אבל עוד לפני שסקרילקס והגלח הפכו לפרזנטורים הרשמיים של הז'אנר ואפילו לפני שבריטני תפסה עליו טרמפ, היו גם כאלה שהשכילו לפעול בצדדיו המתוחכמים יותר. דוגמה ליוצר כזה הוא המפיק הבריטי ג'יימס שואו, שפועל תחת השם Sigha. שואו היה חלק מתנועה מוזיקלית מעניינת שהתפתחה בממלכה המאוחדת באמצע העשור הקודם והציגה אמנים שיצרו סוג שונה של דאבסטפ – עמוק ומינימליסטי. עם הזמן אותם יוצרים החלו לפרוץ את גבולות הז'אנר ולאמץ יותר ויותר תכונות ומרכיבים שעד אז היו מזוהים עם עולם הטכנו. השעטנז הזה הוביל לזרם חדש של טכנו, שהטוויסט העיקרי בו היה תוספת של מאפיינים מלודיים, משמע – הוא הפך ידידותי יותר לרחבת הריקודים. לא סתם מרבית הריליסים של שואו יצאו עד היום ב־Hotflush – הלייבל המרכזי שפרש את חסותו על הסאונד והעביר את מרכז הכובד שלו לברלין.

"זה לא שהטכנו ככלל מתוחכם יותר מהדאבסטפ, אלא שהסאונד שמשך אותי לתוך הז'אנר ב־2005 כמעט ולא קיים יותר", מסביר שואו. "מלכתחילה התעניינתי באלמנטים העדינים יותר בדאבסטפ, שניתן היה למצוא בטרקים כמו 'Mud' של Loefah. עם הזמן נהיה יותר ויותר קשה למצוא את הסגנון הזה – בהתחלה ברחבות ואחר כך גם בחנויות התקליטים".

טכנו היה התחליף הטוב ביותר שהצלחת למצוא?

"טכנו היה הסגנון המוזיקלי האלקטרוני הראשון שהאזנתי לו, כך שאותה ירידה בכמות הדאבסטפ האיכותי פשוט הובילה אותי חזרה למקורות. למעשה יש בין הסגנונות הרבה דמיון".

המטמורפוזה לא התרחשה בן לילה. כששואו החל את התהליך עדיין לא היה ניתן להצביע על מגמה כוללת, והוא ניסה להאזין למגוון רחב של סגנונות כדי ליצור את סגנונו האישי. "את הריליס הראשון שלי הגדרתי כ'לא ממש דאבסטפ'", הוא נזכר. "באותה תקופה עדיין ניגנתי דאבסטפ, ובמקביל העשרתי את עצמי בכמות יפה של טכנו – שבנקודה מסוימת השתלט על הסטים שלי. התחלתי ליצור טרקים שנועדו לעזור לי לעבור בין הז'אנרים, מה שאולי נשמע כמו תהליך מתוכנן, אבל בפועל היה מאוד טבעי. אבל כשהתחלתי להתמקד בטכנו הייתה לי תחושה שהגעתי למקום הנכון". השלב הבא עבור שואו היה לעבוד על אלבום הבכורה שלו, "Living With Ghosts", שיצא בשנה שעברה. המבקרים הצליחו להבחין שלשואו יש אמירה מעט אחרת, אולם הם לא הצליחו לשים את האצבע על המרכיב הסודי. דווקא המעריצים שעקבו אחרי הפקותיו והיו עדים לתופעה כולה יכלו לומר שללא ספק מדובר באלבום מעולה.

"תהליך יצירת האלבום היה קשה בהרבה ממה שציפיתי. תוך כדי העבודה עליו עברתי לגור בברלין ואיבדתי כמות אדירה של מוזיקה בעקבות מחשב שקרס, וזאת הייתה חוויה מאוד מורכבת וקשה. במבט לאחור, הזמן שלקח לי להתאושש היה חשוב לא פחות מזמן היצירה הממשי – הוא אפשר לי להבין מה אני באמת רוצה. מה שכן, אני מרגיש שהגעתי עם האלבום הזה רק לחצי הדרך. זה לא נאמר כביקורת עצמית – אני מאוד מרוצה מרובו, אבל הוא היה כרוך בתהליך למידה משמעותי. זה עזר לי להעריך אפילו יותר את המשמעות של יצירת אלבום שלם, שכוללת את ליטוש הרעיונות וזיקוק החזון שלי".

נדמה שטכנו צובר יותר ויותר פופולריות והופך נגיש לקהלים רחבים. אתה חושב שיש לו את הפוטנציאל לקרוס־אובר כמו זה שעשה ההאוס או אפילו הדאבסטפ?

"טכנו אכן נהיה פופולרי יותר בשנים האחרונות, אבל אני לא בטוח שהגרעין הקשה של ערכיו האסתטיים יקרוץ לקהל הרחב. מרבית הטכנו העכשווי מבוסס על מבניים אטיים ועל הסרת המשוואה המוזיקלית המובנת מאליה. אני לא יכול לראות את האלמנטים האלה פונים למסות".