ימי הדיסקו האחרונים: אנשי הדלי סוגרים את המועדון ומביטים הלאה

בנג'י לנפנט ואור סוקר, שותפים ומנהלים של מועדון ה־Deli – החלל הקלאבי הקטן והכיפי בלב העיר - נפרדים מהלוקיישן החצי מוסתר מול כיכר מגן דוד ויוצאים לדרך חדשה בצד מפתיע של העיר. ריאיון

אור סוקר ובנג׳י לנפנט. צילום: גוני ריסקין
אור סוקר ובנג׳י לנפנט. צילום: גוני ריסקין
20 בינואר 2016

שעת צהריים. בנג'י לנפנט ואור סוקר, השותפים והמנהלים של ה־Deli (לנפנט שייך לדור המייסדים, סוקר הגיע מהאומן 17 לפני כשנה וחצי), המועדון הקטן הסמוך לצומת קינג ג'ורג'־אלנבי־שינקין, יושבים על ספה קטנה בחלל הבר, אחד מבין שלושה (או ארבעה, תלוי איך סופרים את רחבת הריקודים הקטנה והמודולרית) חללים שמרכיבים את המועדון. בעוד כשבוע וחצי, בתום חודש ינואר,

יסגור הדלי את שעריו בפעם האחרונה. אבל בניגוד להרבה אקורדי סיום אחרים שסצנת הלילה בעיר ראתה בשנים האחרונות, רובם צורמים ו/או מפתיעים – צרות כלכליות, צרות עם העירייה או כל מיני פרשות עמומות יותר – לנפנט וסוקר מקפלים את שערי הדלי לקראת הצעד הבא: מועדון חדש, גדול יותר ("בערך פי שניים, קלאבי יותר", מתחייב לנפנט), שיקום באבן גבירול, לא רחוק מכיכר רבין. השניים אמנם לא חושבים שהם עומדים להעיר את האזור הרגוע והבורגני למדי, אבל מועדון התחת עומד להרגיש משמעותית בודד פחות בגלותו על גבול הצפון הישן.

אתם במצב רוח סנטימנטלי?

לנפנט: "אני לא. הוא כן".

סוקר: "יש סיכוי שיברחו לי פה כמה דמעות בסוף".

לנפנט: "אני לא אומר שאני לא אבכה. אני אוהב לבכות, זה משחרר. אבל ברור, מה זאת אומרת. חמש שנים עבדנו על המקום, בתכלס".

מהדלי המקורי 0 שתוכנן כנקודת מפגש בין דיינר אמריקאי, בר קוקטיילים מושקע ומועדון – שרד בעיקר הצד הקלאבי של העניינים, וכמובן השם. בחזית החלל הפונה לרחוב פעל במשך השנים הראשונות מטבח סנדוויצ'ים מוצלח מאוד, שנסגר והוחלף לפני שנה וחצי על ידי לוס ברנינג טאקוס (שהתגלגלו לשם אחרי קדנציה בתדר). הבר הגדול, התופס חלק ניכר מהחלל הפנימי של המועדון, התנתק משורשיו המיקסולוגיים ועבר לתת אספקה שוטפת של בקבוקי מים וצ'ייסרים מהירים לבליינים הצמאים. הכניסה למועדון עוברת למעשה בדלת שחורה וכבדה בירכתי הסנדוויצ'ייה שהפכה לטאקרייה.

אור סוקר ובנג׳י לנפנט. צילום: גוני ריסקין
אור סוקר ובנג׳י לנפנט. צילום: גוני ריסקין

הדלת הייתה תגובה למיקום שלכם באלנבי, לא רחוק מצפון הרחוב?

לנפנט: "לא. זאת הייתה התוכנית, לא משנה איפה היינו עושים את זה. רצינו לעשות את זה 'speakeasy' (סלנג מימי תקופת היובש לברים סודיים – ע"ק), מקום שמסתתר מאחורי החלק של האוכל. אולי זה היה לטובתנו, אולי לרעתנו, אבל הלכנו עם הרעיון הזה עד הסוף. עכשיו פנינו למועדון חדש, שהולך להיות יחסית גדול – פי שניים מהדלי, כאמור, רחבה מכובדת, לאונג', בר קטן, סאונד טוב. לב העיר".

פחות רבגוני מהדלי.

לנפנט: "כן. לא יהיה אוכל, לא יהיו קוקטיילים".

סוקר: "נתרכז במה שאנחנו יודעים לעשות".

לנפנט: "קלאב".

זה הלקח מהדלי? להתפקס על דבר אחד?

לנפנט: "אין לקח. זה היה המקום, זה היה הרעיון, זה היה רעיון טוב. אני לא שולל מקומות יותר מורכבים, אבל ספציפית זה מה שמתחשק לנו עכשיו. אנחנו לא אנשי קולינריה, בשביל דבר כזה צריך את השותפות הנכונה. אבל כן, בא לנו להתמקד בווייב הזה".

"מה שייחד את המקום", אומר סוקר על התקופה האחרונה, "היה כמה שהוא היה אישי. אני לא מכיר עוד הרבה בעלים שרוקדים עד הטרק האחרון עם הבליינים האחרונים. אפילו כשמוציאים מישהו, אתה מוציא אותו בעצמך, אתה לא קורא לשומר, מסביר לו למה ושולח אותו לדרכו".

לנפנט (שלא ניחן בחזות הכמעט־באונסרית של סוקר): "אני קורא לאור ואומר לו: אור, תעזור לי. אבל זה אישי. זה פשוט מתחיל ממני ועובר אליו".

זה קורה הרבה?

סוקר: "בודדים. אבל כשזה קורה, זה קורה באווירה של 'אח שלי, אני מצטער, אבל אתה צריך ללכת ולחזור פעם אחרת. ואולי גם זה לא'".

"הליין של ה־24 שעות נתן דחיפה ענקית למקום, גם כלכלית, גם מבחינת וייב", מספר סוקר על המסיבות הארוכות, עמוסות הדי.ג'ייז, שהבעירו את המועדון בתקופה האחרונה והפכו לכרטיס הביקור שלו (לצד הליין הוותיק Later של ניב הדס ועידית פרנקל), "את המכה חטפנו בצוק איתן. אם לסגור מתוך מצוקה, זה היה אז, בפברואר־מרץ. עכשיו אנחנו סוגרים ממקום מאוד בריא".

ה-Deli. צילום: גוני ריסקין
ה-Deli. צילום: גוני ריסקין

זה סיכון. תעשיית הלילה נמצאת במאבק תמידי ומעבר יכול להיות לא פשוט. רוב המקומות פשוט אומרים תודה שהם ממשיכים להתקיים.

סוקר: "זה חלק מלהשפיע על המפה פה".

לנפנט: "אתה כל הזמן חושב מה אתה הולך לעשות. אחרי חמש שנים פה, יותר קל לקבל את ההחלטה הזאת. עשית הרבה דברים, היו הרבה גלגולים, היו דברים טובים ודברים פחות טובים. יש פרספקטיבה יותר רחבה. זה לא בר שנפתח לפני שנה וחצי, אנחנו כבר סיימנו לנסות".

סוקר: "אני באמת מרגיש שהמון מקומות נורא דומים זה לזה. מבחינת היצע הכל אותה נישה. אני לא אנקוב בשמות, אבל מה שיש בתל אביב להציע כרגע, הכל על אותה משבצת: אותו קהל, אותם די.ג'ייז, אותה חוויית בילוי".

תאפיין לי את החוויה הזאת.

לנפנט: "מה שהוא מנסה להגיד זה שיש מקום למועדון יחסית לא קטן, בלב העיר, במקום כמו אבן גבירול, שזה אזור שמבחינת חיי לילה כרגע לא כל כך קיים. ואנחנו חושבים שזה מחדש ומרענן את העיר".

סוקר: "נורא משעמם פה כרגע. להגיד לך מה אנחנו הולכים לעשות שם? אני רוצה חוויה אחרת. להיכנס למקום ולהגיע לעולם אחר. תפאורה, צוות, להיכנס בכל פעם למקום שונה, לקבל תפאורה מוגזמת – אנשים צמאים לזה. אני צמא לזה".

לנפנט: "אני חושב שהבסיס הוא כמובן שיהיה סאונד טוב, שתהיה מוזיקה טובה, אבל החוויה מסביב צריכה להיות משתנה, מתעדכנת. יש מקומות שעושים את זה בעיר טוב. אור אוהב את הדברים האלה, אני חושב שיש גם יופי במקומות שהם נורא פשוטים, כמו שיש לך את הפלאפל שלך שהוא הכי טעים לך".

הסוף של ה-Deli. צילום: גוני ריסקין
הסוף של ה-Deli. צילום: גוני ריסקין

מה שבטוח, מסיבות ה־24 שעות של הדלי (מסיבת הסגירה מיועדת להימשך 48 שעות) ימשיכו גם בחלל החדש. לנפנט מספר שלפני שהם התחילו עם הליין הזה, אנשים המליצו לו לא לפרסם מראש שמדובר במסיבה המתוכננת להיארך יממה, כי זה "לא מגניב".

"אבל אי אפשר לא להכריז ושזה יקרה", הוא מוסיף. "לייצר מקום שזו האווירה שם? אחלה. אבל דווקא המסגרת הזאת, גם האווירה, גם הציפייה, הליינאפ, הצוות – הכל יושב טוב. בא בן אדם והוא מרגיש משהו אחר. אי אפשר להסביר את זה בדיוק. הוא לא יודע למה הוא מרגיש אחרת, אבל הוא מרגיש אחרת, כי כולם בסטייט אוף מיינד אחר. כשאתה יודע שהמסיבה לא נגמרת עוד שלוש שעות, שאתה לא רץ לקלאב הבא – או אולי כן אבל אתה יודע שאתה יכול לחזור – זה מייצר תחושה אחרת לגמרי".

סוקר: "אתה מנתק את תחושת הזמן של אנשים".

ואתה אומר לי שאתם לא סנטימנטלים.

סוקר: "ברור שאנחנו סנטימנטלים".

הקטעים שאנשי ה־Deli לנצח יזכרו מהרחבה שלו

Italo Johnson – Untitled A1

איטלו ג׳ונסון מיודעינו מייצגים עבורי זיקוק של האג׳נדה המוזיקלית שיישמנו בדלי, בזהירות ובאטיות. תמהיל מושלם שנע בין האוס שורשי, מינימליזם גרמני וגרוב סופר טקי. את התקליט השישי שלהם ניגנתי אינספור פעמים ותמיד הוא הזיז את החדר בצורה המושלמת ביותר. (עפרי גופר)

Matt John – Radio Self

קטע אזוטרי של מפיק כמעט אלמוני (בטח בתל אביב), שיצא בלייבל אקסצנטרי שמתמחה במינימליזם – ואיכשהו בדלי הפך להמנון. כשפריטת הגיטרה הקצובה נכנסת כמו בייסליין מהפנט ועליה מתלבש הביט הפאנקי, אף אחד במועדון לא היה נשאר אדיש, אף פעם. (ניב הדס)

Christopher Rau – Weird Alps

כריסטופר היה הראשון שהתארח אצלנו במסיבה הראשונה בליין Later, ב־2012, והוא ניגן את הקטע הזה רגע לפני שיצא. "ווירד אלפס" הפך להיות להיט קרוס־ז׳אנר בדלי וגם מחוצה לו. אנחנו הקפדנו להוציא אותו מפעם לפעם מתיק התקליטים ולראות איך הוא מזיז את הקהל בטירוף. (בנג'י לנפנט)

Matthew Herbert – It’s Only (DJ Koze remix)

נוגן לא מעט, ותמיד לאותו קומץ מובחר של לוחמי רחבה שנשארו הרבה אחרי שאתם הלכתם הביתה. (אור סוקר)

Christopher Rau – Ne Travaillez Jamais

לכריסטופר ראו אולי היו בדלי להיטים גדולים מזה (אפילו שמדובר בריליס הראשון שלו אי פעם), אבל הקטע הזה הוא הסיבה להתעקשות שלי שראו יהיה האורח הראשון בלייטר. מאז הוא חזר כבר כמה פעמים, וגם הפך לבן משפחה – אבל שום קטע שלו לא ירגיש יותר מזה כמו דלי בחמש בבוקר. (עידית פרנקל)