ניכור מתוק

אחרי שנדדה בין בירות העולם בעשור האחרון, נדמה שאליאנטה סוף סוף מצאה בית בברלין. גם לתל אביב היא הגיעה, כדי להרים את רחבת ה־Deli

3 באוקטובר 2013

לא מזמן ניגנה די.ג'יי אליאנטה עם ג'יין פיץ ו־Resom במועדון־אונייה הצרפתי בטופר. על פניו זהו לא אירוע מיוחד או גרנדיוזי: תקלוט של שלוש די.ג'ייז – האחת ספרדייה, אחת בריטית ואחת גרמנייה. אולם המשותף לשלושתן הוא שכל אחת מהן הרעידה לאחרונה הן את הרשת והן קירות מועדונים נבחרים עם סטים מהפנטים של מוזיקה מצוינת. כשהן מצויות מאחורי אותה עמדה, גם סצנת האנדגראונד, שתמיד נחשבה לסובלנית בכל הקשור למגדר ובכלל, שמה לב שמדובר במגמה חדשה. נכון, נשים נמצאות בעמדות מפתח בעולם המוזיקה ובעמדות די.ג'יי בכל רחבי הגלובוס, אולם עד עכשיו הן עדיין לא היו פלח משמעותי מספיק בהקשר הזה, לפחות לא מספיק כדי לזנוח כליל את השיח הג'נדרי.

ענייני המגדר, נדמה, ממש לא מטרידים את אליאנטה. "כשהמוזיקה טובה, המוזיקה טובה", היא אומרת כשאני מבקשת ממנה למקם את עצמה בקשת המוזיקלית שבין טכנו להאוס. "אני חלק מהאנדרגאונד, זה בטוח. מוזיקלית אני מגדירה את עצמי כמיוזיק לאבר: השורשים האמיתיים שלי מגיעים מסוגים שונים של מוזיקה אמביינט, וייב, ג'אז, פוסט פּאנק, פסיכדליה ואפילו סול ורגאיי. אני לא נמשכת לסגנון מוזיקלי אחד יותר או במיוחד, אבל כן נמשכת לקונספטים ספציפיים: דארקנס, אסיד, מדע בדיוני. בשבילי מוזיקה היא עניין של אנרגיה וקונספטים. אין חדש או ישן, אלא רק על זמני".

האזינו לסט של אליאנטה:

הרומן שלה עם עולם הסאונד התחיל כשהייתה פוקדת פגישות חודשיות של חברים מוזיקאים שהיו מתכנסים לערוך ניסויים בציוד סאונד שונה ומשונה. "הייתי די בשוק מפסי הקול שהיו יוצאים משם", היא נזכרת. אולם הרגע המכונן התרחש במהלך סוף שבוע אחד שאותו בילתה לבד בחדר של חבר טוב עם המון תקליטים ופטיפונים: "משהו עבר על הגוף והראש שלי, והיה ברור לי מה הולך לקרות מאותה נקודה והלאה. הייתי מהופנטת מהאנרגיה של הרגע הזה". את הכינוי אליאנטה, מלשון Alienated, בחרה לעצמה כשם הבמה שלה בעקבות חוויית אותו סוף השבוע.

ב־13 שנות פעילותה כדי.ג'יי הספיקה פואנטה לעבור לגור במונטריאול, לחזור לספרד ("קשה שם עכשיו. יש הרבה אמנים אבל מעט מאוד מועדונים ופרומוטרים שמוכנים לקחת סיכון"), ולפני שנתיים החליטה להתיישב בברלין, שם היא מנגנת דרך קבע במועדונים כמו הטרזור, האבאוט בלנק והלופטוס הול.

 

"אני חושבת שלנדוד בין מדינות וערים זה משהו שצריך לעשות עם אינטואיציה, דחף ותשוקה להתפתח. כשאני לא מרגישה טוב במקום מסוים או שהיצירתיות שלי בו מוגבלת, אין לי חשש משינוי. אני הרפתקנית", היא מעידה. הפעילות הענפה והחברים שאספה בדרך הבטיחו לפואנטה שהנחיתות יהיו רכות עבורה בכל מקום שאליו תבחר ללכת – היא לא נדרשה לכתת רגליה כדי לתקלט בכל בר מזדמן. "במקרה שלי הכל די הלך לכיווני. לא חיפשתי בכוח איך לקבל עוד עבודה. הזדמנויות באו כשזה היה הזמן הנכון לכך".

נשמע אידיאלי. אם כך, מהו סוד ההצלחה?

"אני חושבת שאם אתה עובד קשה ואתה כן לגבי מה שאתה עושה, תמיד יהיה לך מקום בעולם. אולי זו הדרך האיטית אבל זו הדרך שבה אני מאמינה".