פי אלף יותר טיים אאוט: ביקורת שיכורה על החוג הצפוני
נועה בונה לקחה את חברה הטוב ביותר לטיול שורשים בצפון הפרוע. הם גילו קוקטיילים טעימים, פיצה מפתיעה ושירותים ממשחקי הכס
לפני כשנתיים עזבתי את צפון העיר לטובת המרכז, והפכתי מבחורה שבאופן תמידי בתפקיד הנהג התורן לאחת שמכירה נהגי מוניות שירות בשמם. ביקוריי בעבר הירקון מיועדים בעיקר למפגש עם הוריי המודאגים וישיבות מזדמנת עם חברים שלא מסכימים לפדל עד לדיזינגוף.
כאשר נתבקשתי להגיע לביקורת ברים שיכורה בחוג הצפוני עלה בי חשש ממפגש מחזור כפוי מאחר שכל צפון העיר לדורותיה מבלה שם. ניתן לומר שנתבקשתי לחזור לגיל 17. לקחתי איתי את דידי, חבר מערכת טיים אאוט וחבר יקר בליבי, לטיול שורשים מזורז בצפון הפרוע.
עוד ביקורות ברים שיכורות:
שלחנו את בוני ורוזין לשיעור בהיפסטריות בתדר
ששון החתול יודע: ביקורת ברים שיכורה על החלל
שברנו כוסות בבר הספוטניק אבל הכל בסדר
אמצעי טשטוש:
את הערב התחלנו בבית הוריו של דידי, שנטשו לחו"ל והשאירו אותו אדון לגורלו, ואת שנינו עם אופציה נוסטלגית – בית ריק, ארון אלכוהול שאסור לגעת בו, ואטמוספרה ספק-חברית-ספק-מינית שדידי מנסה ליצור על מנת לגרום לנועה להרגיש לא בנוח (נועה: "למה אתה יושב כל כך קרוב אליי?"). לאחר שדידי שיחק אותה ברמן בשקל עם ג'ין מעורבב בקולה זירו ללא גזים ושכטה מחומר ש"גורם לחולי סרטן לשכוח" עלינו על מונית לכיוון צפון העיר.
מוזיקה
מאחר והגענו ביום ראשון המוזיקה בבר כמעט ולא הורגשה. עושה רושם שהאווירה בבר מושתת על אמנות השיחה של בלייני המקום ולא עפ"י קו מוזיקלי מסוים.
דרינקים
החוג הצפוני הוא בר צמידים של מסלולי שתייה ללא הגבלה – עובדה משמחת עבורנו ועבור הקפיטליסטים של דורנו. כל מסלול מציע סוגי אלכוהול שונים ללא הגבלה עבור מחיר קבוע (למשל צמיד בירות מהחבית ב-69 ש"ח וצמיד משקאות מעורבבים ב-79 ש"ח).
החלטנו להמשיך על הקו היוקרתי שהתחלנו איתו וללכת על צמיד הקוקטיילים ב-95 ש"ח, שהביא אותנו להברקה/הטעות הגדולה של הערב: תחרות קוקטיילים. החוקים: לדחוף כמה שיותר קוקטיילים עד שמישהו מקיא.
נועה התחילה עם לה-ויולה (וודקה ציטרון, קמפרי, ליצ'י, פסיפלורה וקליפות אשכוליות המוגש בכוס מסוכרת): קוקטייל "כוסיות" קלאסי לבחורות המעוניינות לשתות דרינק טעים אבל לא להרגיש את האלכוהול.
דידי לקח את אורבן נומאד (ג'ין ביפיטר, קמפרי, לימון, אננס, מנגו והל) שנחשב לקוקטייל יותר גברי (דידי: "חבל שאין קוסמופוליטן. אני כל כך אוהב קוסמופוליטן") ועם טעמים פחות דומיננטיים. חובבי הטעמים המרים כנראה לא ימצאו את עצמם בתפריט הקוקטיילים של החוג הצפוני, אבל נמליץ לאמיצים שביניהם לנסות את ההיי אנד דרי (קפטן מורגן בלאק, בננות מיובשות, תמרים, משמשים, תפוזים, פסיפלורה, שקדים וקרמל מלוח) שיוצא בכוס פשוטה וסקסית.
דידי, שרצה להפיל את נועה, הזמין סיבוב של של קלאוד ניין (פמפרו, ליצ'י, אננס ושקדים מלוחים) – קוקטייל עדין בטעמו עם סיומת המזכירה מעט סוכריית סודה. שתינו אותו עם זרת מורמת באוויר, שהפכה לסימן ההיכר שלנו, וחיכינו לראות מי יקיא ראשון.
הימרחות
מאחר ונועה לא חשה צורך להרשים את דידי (ראו תמונות) המדרון להימרחות היה חלקלק מהרגיל. התחלנו על כיסאות הבר עם מלצרית/ברמנית מקסימה, עברנו לנדנדה מרופדת וקיבלנו בחילה, ומהנדנדה עברנו בבזיון לאזור שלם של ספות שאמור להכיל לפחות שמונה אנשים. אז מה אם אנחנו שניים? טיפ: לא כדאי לנסות לשתות קוקטיילים בשכיבה. זה לא עובד.
שירות
מכיוון שנועה שבה לשכונה בה גדלה, פעולה ההזמנה הייתה כרוכה בברכות שלום לאנשים שלמדו איתה בתיכון המלוות ב"את נראית ממש… אוקיי" ו-"אז לא הלכת ללמוד, אה?".
דידי, ג'נטלמן ברוחו ופדחן בנשמתו, התעסק במלאכת ההזמנה באפס חן ואפס תרבות דיבור המחופשת ל"סחבקיות עממית". הוא רק שכח שקשה להיות עממי כשאתה ג'ינג'י לבן ורזה.
למרות כל אלה צוות המקום לא שנא אותנו והשירות היה טוב. לא הרגשנו שהמלצריות יוצאות מגדרן על מנת להעביר אותנו ערב בלתי נשכח אבל כשחושבים על כך, לא היינו באווירת הרמות עם מלצריות.
אווירה
החוג הצפוני שוכן בקרבת אוניברסיטת תל אביב וחלק בלתי נפרד ממתחם הסטודנטים על רחוב חיים לבנון. הקרבה למוסד ורצון הסטודנטים לשמור על כיסם, הופכים את החוג לבריחת המציאות הזמינה ביותר של סטודנטים ובלייני צפון העיר בתחילת-אמצע שנות העשרים לחייהם. העיצוב מזכיר בר חוף מינוס החוף, אך חסרונו של הים אינו מורגש. המרפסת הפתוחה של החוג מזמנת בריזה נעימה האופיינית לכל מקום שהוא לא מרכז העיר.
השילוב בין בר מרפסת פתוח, היציאה ממרכז העיר וחסרונם המורגש של התל אביבים המצויים נותנים למקום אווירה קלילה שגרמה לנו להרגיש בסדר עם זה שלא התאמנו גרביים לחולצה.
עישון
העישון מותר באזור העישון המיועד לכך.
מדד הקיא
הדרך לשירותים אפלה ומלאת אימים. לאו דווקא בגלל שדידי החניק גרפעס-קיא במשך חצי שעה ונועה הייתה חייבת להראות לו איפה היא הייתה קונה עטים כל יום חמישי בכיתה ה' – אלא בגלל שהשירותים נמצאים בסוף העולם ואחרי בנק דיסקונט שמאלה.
ציורי הקיר המושקעים המעטרים את הדרך לשירותים אמנם הקהו את הבלבול במבוך העכברים האלטרנטיבי שנקלענו אליו, אבל הם בהחלט לא ריככו את ההפתעה שלנו למצוא מכונת זמן אל מלחמת המפרץ. השירותים היו בתוך ממ"ד.
ישנם שני תאי שירותים המיועדים לנשים וגברים כאחד. אם חפצתם בהקאה מתמשכת – כמו בהתקפות כימיות של מלחמת המפרץ – שכחו מזה. אף אחד לא אוהב לחכות בתור.
דידי נתן לשירותים שלושה נפצים מתוך חמישה. התאים היו נקיים והפכו את חוויית הטלת מיצי הקיבה לרוחק של שנינו לפחות משפילה.
מדד המאנצ'
בפשטות: האוכל נהדר. פיצת הפטריות האפויה במקום בתנור אבן ומשוחה בשמן כמהין שברה את הסטיגמה על פיצות הברים שאנחנו רגילים לפגוש בחיי הלילה.
סנדוויץ הסטייק (פילי, שקיבל את הכינוי "פרש פרינס") אכן פרש וסוגר פינה, אך מעט תפל. ציפינו לטעמים יותר חזקים מסנדוויץ' שאמור להיות בניחוח אמריקה. סלט העדשים השחורות היה השחקן המפתיע של הערב מכיוון שלא חשבנו שאפשר לחדש עם סלט, במיוחד בבר. גדוש בירקות טריים וחומרי גלם איכותיים, הסלט עמד בסטנדרט של מסעדות שוק. בסופו של דבר התפריט בנוי על מנות שהולכות עם אלכוהול ולא יכבידו על הערב, והאוכל בחוג הצפוני עושה את זה כמו גדול.
ולסיכום
בכנות: באנו סקפטים. המחשבה עלינו, שני ילדים תל אביבים מעצבנים, מתנשאים ובוהמיים, נהנים בצפון העיר נראה לנו כמו משהו הנשגב מבינתנו. למרות העיצוב המזכיר מעט את הקלרה (מינוס המינגלינג המאוס והגרייגוסים) והיעדר נוכחות חזקה של קו מוזיקלי, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהחוג הצפוני פיצח בצורה מעניינת ונכונה את קונפסט צמידי השתייה ללא הגבלה. מדובר בבר שכונתי-סטודנאלי בו צמידי השתייה הם אביזר נלווה ולא העיקר. מחפשי הריקודים והפיק אפ יתבאסו לגלות שהחוג לא יענה על צריכהם. אולם, לצורך בילוי עם חברים, דייטים או ישיבה עם חבר לדרינק – החוג יענה בחן על הדרישה.