קני סוכר

אף שהוא עסוק בעבודה על אלבום חדש ובהפקת רמיקסים רבים, מצא מפיק הטכנו והדי.ג'יי קני לרקין זמן לשוב לישראל ונדמה שהדבר משמח אותו לא פחות מאת המעריצים שצבר בביקוריו הקודמים. "שום דבר לא דומה ללנגן בישראל בשבילי", הוא מצהיר. "מעבר לזה שהקהל מדהים, כל המשמעות ההיסטורית של המקום מדהימה. בביקור הראשון שלי צילמתי המון תמונות. כשחזרתי הביתה הראיתי אותן לאימא שלי והיא אמרה: 'אתה נראה מפוחד בכולן'. עניתי לה שאני לא מפוחד, רק נרגש והמום. לנגן שם בשבילי זה לנגן לאנרגיה הזו ולאנרגיה של האנשים".

לצד סטייסי פולן וקלוד יאנג, לרקין נמנה עם בני הדור השני של טכנואידים דטרויטיים ששאבו מהיסודות שהניחו בשבילם דריק מיי, קווין סונדרסון וחואן אטקינס. תפיסת העולם המוזיקלית שלו מבקשת לשמור על הרעיון שעמד בבסיס יצירתם, אך מבלי לוותר על התקדמות קבועה וסאונדים חדשים."טכנו הוא הג'אז האלקטרוני שלי", מסביר לרקין. "בגלל שיש לי היסטוריה שחוזרת למקורות של הטכנו, זו תמיד המשימה שלי כשאני מתקלט – להזריק קצת מהסול ומהסאונד המקורי למה שנקרא טכנו היום. לא חשוב לי לתקלט הכי 'חזק' או 'מהר', כמו שחשוב להרבה די.ג'ייז אחרים. המטרה שלי היא לנגן מוזיקה, כי זה מה שזה אמור להיות – מלודי ורוחני. הסאונד המקורי של טכנו הוא הרגשה, צריך לחוש אותו ולא רק לשמוע".

בשנה האחרונה הצטרף לרקין לחבורת Cadenza, הלייבל של המפיק לוצ'יאנו, שבו חתומים אמנים כמו מעיין נידם, ריקרדו וילאלבוס ומירקו לוקו, שפחות מזוהים עם הקשת הטכנואידית הטהרנית של דטרויט. "הסאונד שלי הוא הסאונד שלי, לא משנה איפה אני חתום או לצד מי אני מנגן. למעשה, זו הסיבה שזה עובד איתם. זו דרך נהדרת להציג אותו לקהל האוהדים שלהם, שאולי פחות מכיר את הסאונד והסטייל של דטרויט".

הסצנה הנוכחית של הטכנו נמצאת בעיקר באירופה, אתה מרגיש שהמורשת של דטרויט עדיין קיימת?

"יש היום מפיקים שאפשר לשמוע את ההשפעה של דטרויט על המוזיקה שלהם. אבל יש אחוז קטן מאוד של מפיקים שאכפת להם מהז'אנר מספיק כדי לעשות מוזיקה טובה ולא רק טרקים רועמים. אני לא חושב שצריך להיות גיק של דטרויט כדי לעשות מוזיקה טובה, אבל זו בהחלט נקודה טובה להתחיל בה אם אתה מחפש השראה".