מגדר זה נגמר: ריאיון עם לורה ג'יין גרייס, סולנית Against Me!

כשסולנית !Against Me לורה ג'יין גרייס הייתה ילד בן 7 היא ראתה את מדונה והבינה שזה בדיוק מה שהיא רוצה להיות. היא אכן שינתה את מינה, אבל מבחינה מוזיקלית נשארה נאמנה לפאנק

against me! (צילום: ג'ייסון תראשר)
against me! (צילום: ג'ייסון תראשר)
20 ביולי 2017

"לא נכנסתי לעסקי הפאנק רוק בשביל להיחשב לאייקון. אני רוצה שהפרס הזה ייצג את הסצנה האיקונית שאני חלק ממנה". ככה, בצניעות ובקשיחות, התייחסה לורה ג'יין גרייס, סולנית !Against Me – אחת מלהקות הפאנק הבולטות, המרתקות והכיפיות שצמחו בארצות הברית במאה ה־21 – לזכייה שלה בפרס מפעל חיים בטקס פרסי המוזיקה של מגזין "Alternative Press", שהתחיל כפנזין פאנק צנוע באמצע שנות ה־80 וצמח למעמד רם בארצות הברית.

אבל בוועדת הפרס ידעו מה הם עושים כשהם בחרו את לורה ג'יין גרייס לאייקון אלטרנטיבי עכשווי. גרייס (36), שנולדה בשם טום גייבל ועשתה מוזיקה תחת השם אגיינסט מי! מאז גיל 17, היא גם אחת הנציגות המרכזיות של הקהילה הטרנסג'נדרית בתרבות, לצד שחקניות כגון לאברן קוקס ("כתום זה השחור החדש") וגם קייטלין ג'נר, והיא אחת המוזיקאיות היחידות בעולם שהחלה את ההליך לשינוי מין לאחר שכבר התפרסמה והתבססה (קדמו לה ג'נסיס פ' אורידג' מהלהקה הניסיונית סייקיק טי.וי וזמרת המטאל מינה קפוטו מהלהקה Life of Agony). לאוטוביוגרפיה שלה, שראתה אור לא מזמן, גרייס קראה "Tranny: Confessions of Punk Rock's Most Infamous Anarchist Sellout". זו כותרת מוגזמת, שכולה קריצה אירונית לכותרות שערורייתיות בצהובונים, אבל היא לא רחוקה מהאמת.

מגדר זה נגמר

כל הכרטיסים להופעה של אגיינסט מי! בלונדון בינואר האחרון נמכרו חודשים מראש. כבר משעות הצהריים המוקדמות נאסף מחוץ לדלתות המועדון נחיל של עשרות טינאייג'רים, רבים מהם ג'נדרקווירים. עבורם ההופעה היא מרחב בטוח. חברויות נרקמות מול הכניסה למועדון בין הפאנקיסטיות הצעירות. זה מה שהסצנה הזאת יודעת לעשות.

זו אותה הסצנה שאליה נמשכה גרייס הצעירה (אז עדיין טום גייבל) בפלורידה, לשם התגלגלה עם משפחתה לאחר ילדות בג'ורג'יה, טקסס, גרמניה ואיטליה. אגיינסט מי! התחילה כסוג של פרויקט סולו, המנונים אנרכיסטיים שנונים מלווים בעיקר בגיטרה אקוסטית וקצת תופים. אבל לגרייס היה, לצד לב של פאנקיסטית, גם חוש משגע למלודיות פופ, והחתימה של הלהקה בשורה של לייבלים גדולים גרמו לפלח גדול מהמעריצים ההארדקוריים לפנות נגד הלהקה שלהם. פאנקיסטים לא סולחים, ואגיינסט מי!, שבגדו לכאורה באתוס העצמאות של הפאנק האנרכיסטי, הפכו ללהקה מושמצת. הקהל חיבל בהופעות: גנבו להם גיטרות, זרקו עליהם פצצות סירחון, שפכו אקונומיקה על החולצות שלהם.

ב־2007 גרייס נעצרה בעקבות קטטה עם מעריצים לשעבר, ולאחריה היא קיבלה מכתב תמיכה מפתיע ומחמם לב ממעריץ אדוק שלהם: ברוס ספרינגסטין. באותה שנה הם שחררו אלבום אולפן רביעי,"New Wave", שהפיק בוץ' ויג, שהפיק בעבר את "נוורמיינד" של נירוונה.

גרייס גבוהה ומרשימה. הפנים שלה נקיות מאיפור והחיוך שלה רחב וכן. היא לובשת טי שירט שחורה עם הכיתוב "Gender Is Over". מאוחר יותר באותו ערב, כחצי מהקהל בהופעה של אגיינסט מי! ילבש את אותה החולצה. היא עונה על השאלות בסבלנות ובאריכות, באופן שבהיר ונגיש גם למי שלא מתמצא במונחים מגדריים עכשוויים. היא יודעת בדיוק מה המעמד שלה דורש ממנה ומה הוא מאפשר לה. "בעבר, אם הייתי רואה אזכור כלשהו של טרנסג'נדרים במדיה הייתי מפרשת את זה כסימן מהיקום, שזה היה שם בשבילי כדי לדחוף אותי לקבל את עצמי. ככל שיותר אנשים טרנסג'נדרים מסוגים שונים יוצאים מהארון, זה עוזר לטרנסג'נדרים שעדיין בארון להבין את עצמם בצורה יותר טובה. זה כדור שלג".

כשלורה ג'יין גרייס הייתה בת 7 היא ראתה קליפ של מדונה בטלוויזיה וחשבה שכך בדיוק היא רוצה להיות. "שניות אחרי זה הבנתי שיש חוסר התאמה בין לזה לבין הגוף שלי", היא נזכרת. גרייס לא יכלה להיות אז כוכבת פופ, אבל היא המציאה את עצמה כסולן פאנק מחוספס עם חוש הומור פנטסטי וחיבה לחיים על הקצה. היא העבירה את נעוריה בסקוואטים, בנדודים לבד או עם הלהקה ובמעצרים בהפגנות, וגם בחיבה מופרזת לאלכוהול ולקוקאין. מאוחר יותר, כשהפאנקיסטים חשבו שהיא בגדה בסצנה כשהלכה עם הלייבלים הגדולים, היא כבר הייתה חסינה לזה. היא הייתה עסוקה בלהרגיש שהיא בוגדת בעצמה.

במהלך הקריירה שלך הפכת למטרה בקהילת הפאנק. אחרי השינוי המגדרי שלך זה השתנה?

"כן, אבל בכל מקרה אף פעם לא קיבלתי החלטות שמונעות מכסף. זה היה כורח המציאות. לא רצינו שינצלו אותנו, ואני באמת מאמינה שאמנים צריכים לקבל תשלום עבור העבודה שלהם. לפעמים אני תוהה איך אנשים היו מגיבים לאלבום שלנו אם עדיין היינו בחברת תקליטים גדולה (שני האלבומים האחרונים של אגיינסט מי! יצאו בלייבל טוטאל טרבל, השייך לגרייס עצמה – נ"פ)".

גיל התבגרות שני

היציאה של גרייס מהארון לא הייתה הפתעה מוחלטת. ב־2007, בשיר "The Ocean", היא כבר שרה "אם הייתי יכולה לבחור, הייתי בוחרת להיוולד כאישה. אימא שלי אמרה לי פעם שהיא הייתה קוראת לי לורה. הייתי גדלה להיות חזקה ויפה כמוה". בשנת 2012 היא יצאה מהארון בכתבת שער ב"רולינג סטון". הלהקה שלה לא רק ששרדה את הטלטלה, אלא גם זכתה לגל שני של פופולריות. גרייס הפכה למרואיינת מבוקשת והפאנקיסטים שקראו לה "ממוסחרת" ו"מזויפת" ברובם נאלמו, אפילו כשהיא הלכה להתארח בסשן לייב ביתי של מיילי סיירוס. בשני האלבומים שהלהקה הקליטה מאז, "Transgender Dysphoria Blues" ו-"Shapeshift with Me", הנושאים הרגילים שעליהם גרייס נהגה לכתוב – פוליטיקה וכלכלה, אהבה, זעם וגם ביקורת חסרת פשרות על צביעות בסצנת הפאנק – נדחקו הצדה לטובת תיאור עשיר, מרתק וראשוני של החוויה הטרנסג'נדרית.

"Shapeshift with Me" הוא אלבום קונספט: שירי אהבה מזווית טרנסג'נדרית.

"הרגשתי שיש איזו ציפייה. היו כאלו שחששו שעכשיו כל אלבום חדש שלנו יעסוק בנושא הזה ומצד שני כאלו שיהיו שמחים אם כל תקליט חדש יהיה על זה. לא רציתי להקשיב לשום דבר מזה. במקרה כתבתי את האלבום במקביל לעבודה על הספר, מה שדרש המון בחינה מחודשת של העבר. הייתי כבר אחרי היציאה מהארון, פרודה טרייה אחרי מערכת יחסים של שמונה שנים (היא התגרשה מזוגתה; לשתיים ילדה משותפת, כיום בת 7 – נ"פ). לראשונה יצאתי לדייטים, ויצאתי לדייטים כטרנסית. הכל היה מאוד חדש. טיפול הורמונלי זה כמו גיל התבגרות שני. היו לי קראשים, התאהבתי. פתאום יכולתי לאמץ את המיניות שלי, להגיד: אוקיי, אני נראית טוב! אני נחשקת!

"הרבה פעמים אני יוצאת עם מישהו ושואלת את עצמי, האם האדם הזה נמשך אליי בגלל הנשיות המתפתחת החדשה שלי או בגלל הגבריות הנעלמת שלי? לפעמים אני מרגישה משהו וחושבת, רגע, אני אמורה להרגיש ככה. חשבתי שזו דרך ממש 'גברית' להרגיש. האם זה מפני שחינכו אותי להרגיש ככה? האם הרגש הזה ייחודי למגדר אחד? בסופו של דבר אין ברירה אלא להבין שלרגשות אין מגדר".