אורי מייזלמן עושה "שירי שואה" בבארבי. עם כל הבוקס בבטן

אחרי שיוצא קרח תשע הקליט אלבום משירי אברמק קופולוביץ', נער בן 14 שמת באושוויץ, הוא החליט לא לעשות עוד אלבום שואה בחייו. מפגש עם שיריו של המשורר היהודי־פולני ולדילסב שלנגל שינה את זה

אורי מייזלמן (צילום: לי-שי הרצוג)
אורי מייזלמן (צילום: לי-שי הרצוג)
23 באפריל 2017

כשקרח תשע התפרקה אי־אז בשנת 2000, המתופף שלה, אורי מייזלמן (שהיה אז בן 23) החליט שזה זמן טוב לשינוי כיוון בחיים. התפנית הייתה בלתי אופיינית למי שהיה עד אז חבר באחת מלהקות הרוק היותר אהובות שהיו כאן בסוף שנות ה־90: מייזלמן פנה להיות רכז הנוער העובד והלומד בחולון. שם הוא גם התחיל להדריך מסעות נוער לפולין.

רק ארבע שנים מאוחר יותר שני המסלולים האלו בחייו התמזגו. מייזלמן נחשף לשירים שכתב אברמק קופולוביץ', נער בן 14 שחי בגטו לודז' ומת באושוויץ. מייזלמן גייס את חברי ומימי קרח תשע – אוהד קוסקי ורועי הדס (גיטרה ובאס בהתאמה. השלושה ניגנו עם קוסקי גם בפרויקט הסולו שלו, הקוסקים) ויחד נגנים נוספים הם הקליטו את "אברמק", שיצא ב־2005. זה היה אמור להיות אלבום השואה הראשון והאחרון שמייזלמן עשה בחייו. ההתעסקות בחומרים ההם מזווית אינטימית ויצירתית התישה אותו.

שנים לאחר מכן, חברו ללהקת אל המשורר (שהקליטה בעבר אלבום משירי חיים נחמן ביאליק), בועז אלברט, הציע למייזלמן ליצור אלבום משיריו של המשורר ולדיסלב שלנגל, העוסקים בימיו בגטו ורשה. התוצאה הייתה "שני אדונים בשלג", שיצא לאור בדצמבר – ומייזלמן ואל המשורר יבצעו אותו בערב חד פעמי (וחינמי) בבארבי בראשון (23.4).

"אחרי 'אברמק' אמרתי לעצמי זהו, זה אלבום השואה האחרון שאני עושה בחיים שלי", מספר מייזלמן, "הייתי בטוח שמה שבועז אומר לגבי שלנגל לא יתפוס אותי. אבל זה תפס. אלה שירים שמאוד קשה לנגן אותם. 'דף מיומן האקציה', למשל. זה בוקס כזה, אחרי זה לא יכולתי לנגן יומיים. אבל ספגנו את זה ונכנסו לסיפור של ורשה".

שלנגל (שנולד ב־1912 ונרצח במאי 1943), שהיה משורר ופזמונאי, היה קול חי ומדויק עד כאב. שיריו נכתבו במחתרת והטון שלהם נע בין הטראגי לסאטירי. תמונות שלמות עולות מתוך השירים שלו: המסע האחרון של קורצ'אק, הצעדות בשלג אל מול עיני הקצינים, נטישת האלוהים והכמיהה אליו. שירים של עצב ושל גאווה יהודית קדמונית. שיריו של שלנגל, שנורה למוות יחד עם אשתו ביום הראשון של מרד גטו ורשה, מצאו את דרכם מחוץ לגטו באופן לא ברור, הודפסו מחדש בפולין ב־1978. הספר "אשר קראתי למתים: שירים גטו ורשה" יצא בעברית ב־1987.

מתי נחשפת לשיריו של שלנגל בפעם הראשונה?

"אנחנו – טל, בועז ואני (שותפיו ללהקת אל המשורר – ע.ס) שלושתנו מתעסקים בפולין, מדריכים מסעות שם כבר 10, 15 שנה. השירים של שלנגל היו מוכרים לנו כמדריכים וכאנשים שמתעסקים בתחום, אבל לא היו בכזאת רמה של היכרות. הלינה בירנבאום, שהייתה הראשונה לתרגם את השירים שלו לעברית, ממש זוכרת בתור ילדה איך היא הייתה מקריאה אותם בגטו. הוא היה סלב בגטו. היו זורקים לו מטבעות. שלנגל הוא גיבור נשכח – לא ציוני, לא עם הפרטיזנים, וכולם אמנם מכירים את 'תחנה אחרונה טרבלינקה' מ'אפר ואבק' של פוליקר, שזה שיר שהוא כתב, אבל זהו. וככל שנכנסו לעסק הבנו את זה. כשסיפרתי לאנשים שאני מכיר בפולין שאנחנו מוציאים את האלבום, הם היו בהלם, 'מה, אתם הולכים לשיר שלנגל בעברית?'. הוא שלנו. הוא היה יותר פולני מיהודי, והיה להם קשה עם העובדה הזאת".

זיכרון השואה הוא משהו שאתה מכיר מהבית?

"לא, דווקא לא, וזה מצחיק. אני הרבה פעמים נוסע עם קבוצות ושואלים אותי איפה סבא שלי היה בשואה. אצלי כולם בכלל עלו בעליות לפני המלחמה. אבל הסיפור שלנו עם השואה הוא מאד עמוק. כולנו היינו איזה 40־50 פעמים בפולין".

"כשהתחלתי להדריך מסעות, אחרי קרח תשע, ילדים שהדרכתי היו מגיעים אומרים שסבא וסבתא אמרו להם לא לנסוע לפולין כי 'הפולנים רעים, הם שדדו אותנו, הם יותר גרועים מהנאצים', היום כשאני נוסע זה יותר 'סבתא שלי הביאה לי זלוטי מהטיול שלה בוורשה ואמרה לי איפה נמצא הסניף הכי טוב של H&M'. חמש-עשרה שנה ותראה איך הזיכרון משתנה. עוד 50 שנה אנחנו נזכור רק את מה שנחליט שנזכור. דברים כמו שלנגל. בשבילי האלבום הזה הוא ניסיון לעצב את האופן שבו החברה הישראלית זוכרת, ולי היה חשוב שזה לא יהיה אלבום שואה שיוצא במארז של יד ושם ושמחולק חינם בבתי ספר, כמו שעשו פעם עם הספרים של ק.צטניק. שזה לא יהיה משהו שאם לא היו מכריחים אותך לשמוע לא היית שומע".

למה הבארבי?

"היה לי חלום לעשות משהו בערב יום השואה שהוא לא העצרת והוא לא לשבת לראות סרטים בבית, והוא לא לשבת בבית ורק להתבאס שהכל סגור. זה היה חלום שלי לבוא לבארבי בערב יום השואה וליהנות. להביא את הבוקס מהשירים האלה באופן שהם לא יחכו לו כמו שמחכים ליום האחד הזה כל השנה. פשוט שאנשים יבואו לבארבי ויהיו ביחד ויזכרו את הבנאדם הזה וישמעו אותו".

מעבר לקידוש הזיכרון, מה אתה חושב שרלוונטי משיריו היום עבור היהודי המחפש?

"יש את השיר 'דרכונים', על זה שבוורשה אנשים חיפשו דרכונים זרים כי הגרמנים אמרו שמי שיהיה לו דרכון זר אז תהיה החלפת אזרחים ואפשר יהיה להימלט. אתה רואה היום את העיסוק של אנשים בגילנו להוציא דרכונים, זה לא אותו דבר, אבל יש משהו בדבר הזה, של חיפוש הביטחון דרך הדרכון. 'ספינות שטות' הוא שיר על פליטים. כל השירים שלו זה קרב נגד אלוהים. יש אנשים דתיים שאפילו כעסו עלינו ששרנו את זה, אבל בואנה, הוא היה בגטו ורשה והוא כתב את כתב האשמה הכי גדול נגד אלוהים. והוא שואל מה זה אנושיות ומה זה בני אדם. השירים שלו אקטואליים בטירוף, וגם זה היה חלק מהעניין: לזכור מה אתה ומי אתה. ולא כקלישאה. זה גם נותן לך פרספקטיבה להיום – האם צריך לחיות פה ואם לא צריך לחיות פה. אצלי זה נורא מתקשר להבנה של מה זה העם היהודי".

שני אדונים בשלג – משירי ולדיסלב שלנגל, בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, ראשון (23.4) 21:30, הכניסה חופשית