איחור אופנתי: על קלטת ההופעה של "נושאי המגבעת"

קלטת הופעה של נושאי המגבעת מתפוצצת ככה סתם יום אחד בצהריים ביוטיוב. "מתפוצצת" נשמעת כמו מילה חזקה עבור הקלטה שיש לה, נכון לעכשיו, פחות מ-700 צפיות. אבל נושאי המגבעת – אולי הלהקה שניהלה את היחסים המורכבים ביותר עם פופולריות בתולדות המוזיקה הישראלית – היא לא להקה שנמדדת בצפיות או בהשמעות, גם לא כיום, אחרי שהקאלט – הסוג ה"נכון", עבורם, של פופולריות – עלה במימדיו על הגל הקצר והמבלבל של הפופולריות ה"רגילה" לה זכו לפרק זמן קצר עם אלבום הבכורה ועשה, לכאורה, קצת צדק היסטורי.

לכן הקלטת הופעה של נושאי המגבעת "מתפוצצת" כשהיא נוחתת, ויהיה האפקט שלה על הקהל אשר יהיה. בטח אם זו הקלטה שלהם בפאזת הסיום השבירה, ספק רגע לפני, ספק רגע אחרי פירוק הלהקה, בסיבוב ההופעות שזכה לכותרת המרגשת "הבא בתור הוא כלום" (הסינגל כקונטקסט של מצבה). אהד פישוף, רם אוריון והחבר המייסד ישי אדר, שחזר אל הלהקה אחרי שעזב שלוש שנים קודם לכן. בלי תופים, רק עם מתקפת הקלידים והסינתים של אדר והנגינה המחוספסת של אוריון, פישוף משיב את נושאי המגבעת למה שהייתה, או למה שהייתה אמורה להיות.

כך, לפחות, מספרת האגדה. אני ובני דורי היינו צריכים לפענח את כל זה בדיעבד, מחוברות בתוך דיסקים או סיפורים של מוכרי תקליטים משועממים. בשבילנו נושאי המגבעת היו אפלטון. קול מעבר קבור היטב, חלקו הד וחלקו פרשנות שלנו. זה לא משנה אם זה נכון או לא. העיקר שהסטליסט מושלם (והוא מושלם, עם כל הלהיטים והלא-להיטים).

עכשיו, ממרחק של 22 שנים, ההופעה הזאת, במועדון הפרגוד בירושלים – שהיה עבורם מעין מועדון בית, לפני שעברו לפאזה השניה של הקריירה המוזיקלית שלהם בתל אביב – גם היא ספק הד מדהים מהעבר וספק עבודת פרשנות. והחלק הראשון בעבודה הזאת היא קודם כל לקחת שבעים דקות ב-2014 בשביל לראות הופעה של נושאי המגבעת. זו כבר שבירה של השגרה. הסאונד לא יציב (חרף מאמציו הכנים והטובים של לוי לשחזר את הקלטת הישנה) ולכן חלק מהצלילים צריך להשלים בראש.

הרגעים היפים ביותר בהקלטה הם אלו בהם הקלטת יוצאת מפוקוס ומתפוצצת למעין מסך של פסים סגולים וכחולים. או שפתאום יש איזו דממה. למרות שכל ארכיאולוג חולם למצוא כד חרס שלם, חלק מהיופי בעתיקות הוא שהן הרוסות בחלקן. אם הייתה הופעה של נושאי המגבעת ב-1992 ב-HD הייתי יכול לראות בבירור שלא הייתי שם. כשהכל מטושטש אתה גם לא בהכרח זוכר שהיית בדיוק בבית ספר יסודי.

כמובן שהם לא מדברים עם הקהל. כמובן שרם אוריון מתרכז בצניעות בגיטרה וכמובן שאת ישי אדר כמעט ולא רואים בכלל, הוא מוסתר בצד, בצללים, עם המכשירים שלו. כמובן שפישוף רוקד כמו כוכב פופ משנות השמונים. התנועה האהובה עליו היא לנענע את הראש באגרסיביות חותכת מצד לצד, כמו אומר: לא, לא, לא. "לא" זו המילה הכי חזקה בנושאי המגבעת. זו הופעת רוק שהיא גם פרודיה אכזרית על הופעות רוק. הדבר האחרון שהם עושים כלהקה, אחרי שהתמקצעו, הוא למצוא מחדש את היסודות החובבניים במוזיקה שלהם ולהחזיר אותם לקדמת הבמה. 70 דקות מושלמות. אם ללהקה הזאת יש או הייתה משמעות עבורכם, אל תדאגו שנולדתם מאוחר מדי או שלא תפסתם אותם בזמן. זה בסדר. היא בשביל אף אחד, ולכן היא גם בשבילכם.