עושים את קיסריה: אורי כנרות מספר מה עומד מתחת לשמחה של בום פם

במבט לאחור נראה כאילו בום פם תמיד היו פה, בערך מאז שהים התיכון התמלא במים. הם בוקעים מהרדיו ומייד מתחילים התהליכים האלכימיים שלהם – המוזיקה שלהם הלחימה מזרח עם מערב הרבה לפני שזה היה באופנה. בשבוע הבא הם ישתתפו בפסטיבל שעת הצוענים, לצד הבמאי והמוזיקאי אמיר קוסטוריצה ולהקתו נו סמוקינג אורקסטרה וההרכב הרומני המשוגע Fanfare Ciocarlia (שהביצוע האנרגטי שלהם לשיר הרוק הקלאסי "Born to Be Wild" הופיע בפסקול הסרט "בוראט"). "לקחת חלק באירוע כזה זה מאוד מכובד", אומר אורי כנרות, מייסד בום פם, "אלו הרכבים שיצא לנו לעבוד איתם בעבר. הדרך שעשינו היא זו שהביאה אותנו למקום הזה".

וזו הייתה חתיכת דרך. בום פם התחילה בכלל כפרויקט ג'אם של שלושה חברים – כנרות (שמוביל גם את פרויקט האח הרועש והפסיכדלי יותר, אוזו בזוקה), יובל "טובי" זולוטוב ועוזי פיינרמן, שכבר עזב את ההרכב. 14 שנים עברו מאז. ב־14 השנים האלה מתופפים הצטרפו ועזבו (עד שההרכב התקבע לבסוף על עירא רביב), היו פסטיבלים קטנים, בינוניים וענקיים, סיבובי הופעות אינסופיים והרבה חתונות. היו גם שיתופי פעולה: ברי סחרוף, נטלי פרץ, יהודה קיסר, נצ'י נצ', מאור כהן, בני בשן וזמרת המחאה הטורקית סלדה בהג'ן. עם קילומטרז' כזה לא פלא שכנרות נשאר קוּל אל מול הבמה שמצפה לו בקיסריה. "זה מרגיש סבבה", הוא אומר, "עשינו כבר יותר מזה".

מרגשים, לא מתרגשים. בום פם (צילום: יח"צ)

אז מה הפסגה?

"אני כבר לא חושב על נקודות ציון ספציפיות. היו הרבה דברים כבר בתחילת הדרך. היינו בפסטיבלים גדולים מאוד כבר ב־2007, היינו במקסיקו, ניגנו מול אלפי אנשים. זה לא אנשים ששמעו אותך ברדיו ויודעים את המילים של השירים, אנחנו גם לא להקה כזאת – הרוב אינסטרומנטלי. זה לא שלמה ארצי בקיסריה שכולם שרים ביחד. יש לזה אמנם אימפקט על המוניטין של הלהקה, אבל מבחינתי לא משנה אם זה מאה אנשים או עשרת אלפים. העניין הוא הריגוש שאתה מקבל בחזרה מהקהל, וזה לא תלוי במאסה אלא בהרגשה שזה קורה ביחד. אם אני מול עשרת אלפים איש ולא בהכרח כולם בעניין או קשובים זה פחות מרגש".

>> אורי כנרות יודע איך למכור את עצמו לאירופאים

בתור להקה אינסטרומנטלית, מה תופס את הקהל בסאונד של בום פם?

"השמחה. השמחה והגרוב".

צריך להיות אנשים שמחים בשביל לעשות מוזיקה שמחה?

"ממש לא. לא נראה לי. לא שאני חושב שאנחנו לא אנשים שמחים, אבל לא צריך להיות בן אדם שמח בשביל לעשות מוזיקה שמחה. אפילו שזה משהו שהוא כן חלק מהרעיון של הלהקה. לא נעשה אלבום דיכאון פתאום. נראה לי".

ברור, אבל עדיין – איך אתה מכוונן את עצמך בראש כדי להגיע כל פעם ולתת את הדבר הזה?

"אני חושב שתמיד כשמתיישבים לכתוב או לעשות מוזיקה אז שמים לעצמך איזושהי מסגרת או מגבלה. היא יכולה להשתנות, אבל במקרה של בום פם היא לא משתנה. אני כותב בשדה של מוזיקה שמחה. בכלל, ברוקנ'רול, תמיד יש איזו שמחה, גם אם הטקסטים קורעי לב. קח את הבילויים – המון סרקזם, המון ביקורת, המון דברים לא נעימים בעטיפה של המוזיקה הכי שמחה שיש. זה קצת ציני, לראות אנשים רוקדים למוזיקה עם טקסטים כאלה. זאת דוגמה מאוד קיצונית, ועדיין בהופעות שלהם השמחה מתעלה על הטקסטים החזקים והאנשים רוקדים וצוהלים".

וזה הכוח של המוזיקה עצמה.

"במקרים מסוימים, כן".

"לא נעשה אלבום דיכאון פתאום. נראה לי". בום פם (צילום: Lasse Gunnarsson)

אם לא הייתה לכם ההכרה מחו"ל, הייתם יכולים להמשיך לפעול רק בישראל?

"לא בווליומים האלה. חו"ל זה באמת איזשהו דלק. כמה כבר אפשר להופיע פה? אם עושים הרבה אירועים אז זה כבר משהו אחר. אתה נכנס לרוטציה כזאת של חתונות וועדי עובדים, אין שם סוף, אבל כמה אפשר להופיע במועדונים? אם אתה לא בפופ ולא בגדולים – ואנחנו לא, למרות שהייתי רוצה להיות, בכיף". הוא מאבד לרגע את קו המחשבה שלו, ואז מוסיף: "המוזיקה שלנו זה 80 אחוז קטעים בלי טקסטים ובלי זמר. זה שם אותנו במקום אחר".

אתה רואה את עצמך עושה את זה גם בגיל 50?

"גם יותר מזה. לגמרי. ל־MTV אנחנו כבר לא נגיע", הוא זורק רפרנס אנכרוניסטי, חצי מבודח, שנשמע מעידן אחר, או מעולם אחר. "אבל בכל מה שקשור לבום פם, רק שזה ימשיך ככה. טפו טפו טפו".

בום פם, פסטיבל שעת הצוענים, חמישי (11.5) אמפיתיאטרון קיסריה, שבת (13.5) בריכת הסולטן ירושלים. לעמוד האיוונט