המכונה של פט שופ בויז אולי קצת חורקת, אבל הנשמה והאהבה מפצות

ההופעה של ניל טננט וכריס לואו בתל אביב לא הייתה המסיבה הכי טובה בעיר, בטח לא בסוף שבוע כזה, אבל היא ללא ספק הייתה עם הכי הרבה נשמה

פט שופ בויז (צילום: ליאור כתר)
פט שופ בויז (צילום: ליאור כתר)
11 ביוני 2017

על פניו אין ליהוק מתאים יותר מפט שופ בויז להופיע במסגרת מצעד הגאווה התל אביבי. הרכב שכתב כמה מהמנוני הקהילה היפים והאפקטיביים ביותר אבל יודע גם שעם כל הכבוד למילים חכמות ולמפגני כוח וזכויות, אנחנו פה בעיקר כדי להרים.

אבל מה שבהתחלה נראה כמו רעיון מוצלח ושאף להיות אקורד הסיום הבינלאומי של המצעד הפך בחסות הנסיבות למישמש לא מוצלח. אחרי יומיים רצופים של גאווה, ברור שהגרעין הקשה של המצעד לא היה זה שפקד את ההופעה, אם לשם כיוונו המארגנים. לא עזרה גם העובדה שממש מעבר לכביש הופיע עופר נסים, וקריאות "עופרה עלתה?" הצליחו לחצות את כל דרך רוקח עד ההופעה עצמה.

פט שופ בויז הם אחת מלהקות הפופ הגדולות בהיסטוריה, הם לא צריכים תירוץ כדי לבוא להופיע בישראל. הניסיון של המארגנים לקשור אותם בקשרי עבותות למצעד על ידי מסט דיג'יי מקדים של לא פחות מ-4 שעות (!) לא ברור. ייתכן שהיה מדובר בסט נפלא, אבל חצי השעה האחרונה שלו הזכירה לי בעיקר רמיקסים של שירי פופ שמשמיעים בשיעורי זומבה. ואני לא הולכת לשיעורי זומבה. לכל זה תוסיפו את העובדה שזה הביקור הרביעי של הלהקה בארץ עם אלבום חדש חביב אך לא מופתי ("Super") ותקבלו שילוב לא מבטיח.

עופרה עלתה? (צילום: ליאור כתר)
עופרה עלתה? (צילום: ליאור כתר)

ובכל זאת, הכל נשכח עם הרגע הראשון בו ניל טננט פתח את הפה והוכיח שהוא עדיין אחד הזמרים עם הקול הכי יפה בפופ העולמי. ההופעה נפתחה עם "Inner Sanctum" מהאלבום האחרון, שסימן את הכיוון של המופע כולו: מסיבה של אהבה. את ההארדקור השאירו למשאיות במצעד. רייב? אולי. אבל עם הרבה דרופים מהסוג הרך והמלטף. ובאותה רכות ממש טננט שר את המילים:
You're a star
The girls, the guys
They all know who you are

טננט הוא לא רק אחד מהקולות הכי טובים במוזיקה אלא גם אחד ממשוררי הפופ הנהדרים ביותר. הפט שופ בויז תמיד ידעו לדבר לרגליים, אבל בלי לשכוח לפנות ללב ולראש. האלבום האחרון לא הצליח לשבור את שיאי הרגש האלה, לא מוזיקלית ולא מילולית, אבל גם שיר סטנדרטי של הפט שופ בויז יודע לתת עבודה.

מעבר לשירים טובים פט שופ בויז הם גם אמני אסתטיקת פופ. על המסך הענק על הבמה דימוי רדף דימוי בסט ויז'ואלי מסחרר שיש להודות שלפרקים נראה כמו אופציית השאפל בנגן המוזיקה של Windows 98 אבל לפרקים הצליח להשתלב באופן מדויק ומהפנט ולהיראות ממש כמו הלמות הלב של המוזיקה עצמה, שהייתה בעיקר הלהיטים הגדולים מהאייטיז והניינטיז. מי שבכל זאת התבאס ממחסור חלקי בלהיטים יכול היה להתענג על כמות הפעמים הלא פרופורציונלית שטננט אמר "תל אביב" ו"תודה רבה". למזלו חן בריטי מציל מכל מניירה מאוסה.

אמני אסתטיקת פופ. פט שופ בויז בהופעה (צילום: ליאור כתר)
אמני אסתטיקת פופ. פט שופ בויז בהופעה (צילום: ליאור כתר)

אחרי קרוב לארבעים שנות קריירה, טננט וכריס לואו כבר לא ילדים. אבל הסקרנות, הרעב והרעננות עדיין עומדים לצידם גם היום ומאפשרים להם לטעון כל מסיבה באנרגיה של אהבה. מצד שני, אותה האנרגיה דאגה גם לשמור על המסיבה בטמפו רגוע יחסית. קשה היה לשים את האצבע על רגע יוצא דופן בו נרשם איזשהו אפקט "וואו", אולי בעקבות סט ליסט מאוזן מדי שדאג לשבץ לצד כל להיט נצחי שיר חדש, כזה שעל כל שיר הרמות דאג לתקן את העניינים עם בלדה. פט שופ בויז הם אולי ילדי הפופ, אבל אתמול הם לא באו להשתולל.

מה שבכל זאת נרשם כשיא הערב היו המנוני הקהילה, ובמיוחד "It's a Sin" מ-1987, שהצליח אולי להזכיר שאנחנו עדיין נמצאים במקום בו לא מעט אנשים חושבים שאכן מדבר בחטא, ו"Left on My Own Devices" בגרסה חדשה ומהממת. האכזבה המהותית היחידה הייתה העובדה שרגע לפני ש-"Go West" התחיל, נוגנה הפתיחה של "Heart", אחד השירים הכי יפים של הלהקה, שמהר מאוד התפיידה במהלך טיזרי משהו.

ייתכן שגם הלהקה עצמה הבינה שבהופעה הזו הלב שלנו לא החסיר פעימה, וכבר אחרי שעה ועשרים הזדרזה לתת הדרן שמח אך מתוקתק בסיום שנתן מנה גדושה של פאן וסגר יפה את ההופעה עם הרבה הרמות.

ההופעה של הפט שופ בויז לא הייתה המסיבה הכי טובה בעיר, בטח לא בסוף שבוע כזה. היא כנראה גם לא הייתה המסיבה הכי טובה שהם הרימו, אבל היא ללא ספק הייתה הכי אפקטיבית. מהסוג שיושב בול על שבת בערב ושולח אותך הביתה עם חיוך אבל גם עם היכולת לתפקד למחרת. אמנם לומר על פופ שהוא אפקטיבי נשמע רע, שהרי מהותו של שיר פופ טוב היא ההיפך הגמור, ואמני פופ לא צריכים לקבל הנחות ותק או גיל, אך בכל זאת – אבל אין מה לומר, המפעל של פט שופ בויז עובד. גם כשמכונה זו או אחרת חורקת. מה שהפך אותם ללהקה שמקומה בגן העדן של הפופ מובטח הוא לא העובדה שמדובר במכונה מיומנת אלא העובדה שמדובר במכונה עם נשמה. אתמול בערב המכונה עלתה קצת על הנשמה, אבל כל עוד היא שם זה עובד, וזה נסלח.