הישראלים תקועים בניינטיז, אבל גאנז ניצחו גם את הציניים ביותר
מאז שנות התשעים האנושות פיתחה חוש הומור ולמדה לבוז לכל מי שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל אתמול בפארק ההווה לקח הפסקה כדי להתפעל - בצדק - מאקסל וסלאש
שלום לבני הארבעים ומשהו. שלום לבנים של בני הארבעים ומשהו עם הטי שירט מרנואר. שלום לרוק הזכרי שניצח כפריווילג את הפופ האירופאי האנדרוגיני. שלום לחביות הבירה. שלום לאקסל רוז וללחייו התפוחות. לאוטוביוגרף סלאש. שלום לאקסטטיות האחרת. לשנים שנזלו מ-1993. לכרסים. להזרקות של בוטוקס ולא של אופיואידים. לכיעור. לזקנה. לזמן ולכסף שמרפאים. ל-61 אלף רוכשי הכרטיסים ולחברי להקה בגיל העמידה. שלום לקליימקס הישראלי הצפוי ביותר של קיץ 2017.
המראה הראשון בכניסה לפארק הירקון הוא נחיל החולצות – חלקן בלויות, רובן עם טיקט – לכולן רובים ושושנים. זה רומנטי כמו שזה חסר ייחוד, אבל יותר מהכל מעיד על הלהקה שלימדה את הרוק של שנות התשעים איך למתג ולמכור בכמויות סיטונאיות. לא מדובר בג'ונגל, אלא יותר בתאגיד ענק, מסודר וכוחני. בני ה-40 מתחככים בבני ה-17 (אין הרבה מהם) ולכולם מטרה אחת: לדמיין שזאת תחרות אייר גיטר ולחוות על הדרך את רוז, סלאש ודאף מק'אגן 25 שנים אחרי הפיק.
>> זה מה שחשבנו שיהיה בהופעה. צדקנו?
>> הולכים לרדיוהד? למה כדאי לצפות
והסולד אאוט של גאנז, מדהים בכל קנה מידה, הוא לא רק דרכים פקוקות וטלפונים לא מתפקדים, אלא גם אמירה פשוטה: הישראלים תקועים בזיכרונות וזקוקים לעצירה של להקות מיינסטרים מהאייטיז/ניינטיז בפארק הירקון. אי אפשר לבטל את המסר הזה, שכנראה מצביע יותר מהכל על הווה (מקומי) בעייתי, אבל גם קשה לקבל אותו בלי לנסות לשכנע שההיסטוריה מפוארת, שההווה מפעים ושהעתיד מרגש יותר מגאנז אנד רוזס.
אבל אז מתחיל "It's So Easy". זה תיאטרלי, רגשני, ואם פעם היינו צריכים פאתוס – שהיה המרכיב העיקרי של הגלאם מטאל ושל הנעורים ההם – עכשיו הצרכים אחרים. האנושות פיתחה חוש הומור ולמדה לבוז לכל מי שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, בעיקר על הבמה – אבל הקהל רגרסיבי, מלא תשוקה בעצמו, מסונכרן עם הכוונות של הלהקה ומבין שהלילה המפותל והארוך הזה הולך לעבור בפתאוס ובכיף; הרבה בזכות הווקליות האלסטית של רוז, ששרדה את מבחן הזמן והסמים.
ואם האחד נשאר אמן של מנעדים קוליים, שר בשליטה כמעט מלאה, פוגע גבוה, צולל נמוך – השני נשאר גיבור העל של הדיסטורשנים הבוציים. האצבעות על אוטומט, זאת טכניקת מלחמה, הכל אבסולוטי. במרבית הזמן אפשר להרגיש שיש שם לב פועם ושרוז וסלאש הם לא רק בדרנים מונומנטליים. הם בלוזיסטים (הפתיחה המטמטמת לסולו של סלאש) שיטפטפו זיעה מהמרפקים ויזילו ריר מהפה בשביל להעלות את הביצועים לדרגה אצטדיונית – ועובדה: השילוב ביניהם יכול להכניע גם את מי שרואה בהופעה של גאנז אירוע גרוטסקי.
זה יכול היה להיות בקלות מוצר מנופח ומביך של מזדקנים על גיטרות, אבל גאנז של 2017 היא להקה של מוזיקאים מקצוענים, אדיבים ומרגשים. האנרגיות עוברות בלהיטים כמו "Welcome to the Jungle", "Sweet Child O' Mine", "Civil War" ובביצוע ל-"Live and Let Die" של הווינגס; החינניות עוברת בקאבר ל-"Wish You Were Here" של פינק פלויד ובאינטרו של רוז ל-"November Rain" (כולל הבלינגים שעל האצבעות); האומץ עובר ב-”Coma” שמנוגן במלואו (10 דקות) ויש אפילו רגע עצוב, לא קורע לב, אבל עצוב שמוקדש לכריס קורנל.
רוז והאחרים נותנים מופע שהוא ההפך הגמור מכלום שמתורגם לכסף (בעיקר כשמשווים אותו לאירועי הפופ האחרונים שעברו בפארק). העזרים החיצוניים נשארים עזרים חיצוניים למוזיקה, שהיא עדיין הלב של העניין. זה כמובן לא אומר שלגאנז יש חזון אמנותי וכוונה להמציא את עצמה מחדש – היא עשתה את שלה והטריגר נשאר כלכלי – אבל אי אפשר לא להעריך את השמירה על הזהות המוזיקלית שתפסה מיליוני מתבגרים ברחבי העולם בשנות התשעים המוקדמות.
שלוש שעות של הופעה בחודש יולי הן יומרה שאמורה לשבור לנו את הגב ולאכול לנו את הראש – אבל הזמן טס, הקהל שבוי במיתולוגיה, יש ריח כבד של זיעת גברים והכיף הוא מטופש ואינטנסיבי. אם כבר הופעת פארק, אז כזאת.
[interaction id="596b025e5ef522b21624c48a"]
ההופעה בהפקת בלוסטון גרופ לייב ניישן