דני סנדרסון לא מנסה להמציא את עצמו מחדש – וזה נשמע מצוין
הופעת ההשקה לאלבומו החדש, "מכאן הדרך", מוכיחה שגם בגיל 67, האצבעות של סנדרסון הן אותן האצבעות, והפשטות והנדיבות שמאפיינות אותו על הבמה עדיין הולכות לפניו
דני סנדרסון הוא ככל הנראה, ובאופן עקבי, אחד האנשים הכי אהובים בישראל. זה לא עניין של מה בכך. אייקונים נזרקים מכל המדרגות על ימין ועל שמאל, לפעמים על ידי אייקונים אחרים שמחפשים כותרת שער, לפעמים על ידי קהל זועם, אבל על סנדרסון מרחפת הילה של חסינות דיפלומטית. על איזה בסיס כבר אפשר להתנגד לסנדרסון, אלא אם אתה טרחן מקצועי? בדיחות האבא שלו? הוא יודע בדיוק מה ערכן, וחשוב מזה: לפחות בהופעה, הוא מצליח לגרום להן לעבוד. וגם כשהן לא עובדות, זה עדיין כיף.
השקת האלבום החדש (והמוצלח) של סנדרסון במוזיאון תל אביב, "מכאן הדרך", נראתה, נשמעה ועבדה בדיוק כמו שהשקת אלבום חדש של דני סנדרסון הייתה אמורה לעבוד. לא נרשמו הפתעות חריגות. וגם אין בהן צורך: סנדרסון, בן ה-67 (לכל מי שתהה: הוא נשמע מצוין, תזזיתי ומנגן מדויק לאורך כל השעתיים פלוס של ההופעה. "התמנון האיטר", שמגיע מוקדם בהופעה, כמו בא להסיר ספק מהשולחן: האצבעות עדיין אותן אצבעות), לא מתכוון להמציא או לחדש את הסאונד שלו יותר מדי. זה עדיין רוק עשיר, מתוזמר מאוד: המון הרמוניות קוליות, הרבה ביטלס, קצת סול, לא מעט פרוג – מינוס הפלצנות (יש כאן אפס וירטואוזיות לשם הוירטואוזיות), ובכל פעם שלסנדרסון נותנים קצת זמן בזרקורים, בורח לו סולו בלוזי מאוד.
כן, בכל פעם שנותנים לו זמן בזרקורים – כי מדובר באחד המוזיקאים עם ההתנהלות הכי חסרת אגו שאפשר לדמיין. הוא מוסר תדיר את תפקידי השירה לזמרות הליווי שלו או לשותף המוזיקלי הותיק שלו, כפיר בן ליש, הוא לא מתחזר על תפקידים מובילים בגיטרה, הוא אפילו לא מדבר יותר מדי. למרות שהוא יכול.
כל ההתנהלות של סנדרסון על הבמה משדרת נדיבות ופשטות. הוא מתנהל לא כמו אמן סולו אלא כמו חבר בלהקה, אפילו שהפעם האחרונה בה הוציא אלבום שלא נקרא על שמו הייתה ב-1980. לפעמים זה חבל: גם אם אין לו את הקול עם המנעד הכי מרשים בלהקה, השירים שלו עדיין הכי טובים כשהוא מוביל אותם. קטע הקישור היחיד שחוצה את הגבול ונעשה מביך עד אי נחת כולל דיאלוג מתוסרט מאוד עם בן ליש.
לכן ההופעה במיטבה כשסנדרסון שר משירי האלבום החדש, שבוצע במלואו. שם המופע לא חוצה לתוך טריטוריית השירה בציבור הבלתי נמנעת, וסנדרסון נראה פחות מתורגל במעשה, קצת נרגש, קצת חסר ביטחון ומאוד אנושי. זו המודעות העצמית והחן שהפכו אותו למי שהוא מלכתחילה.