האלבום החדש של דרייק הוא מוזיקת מעליות עם מילים

כל מוזיקאי חולם להיות דרייק. לא רק בזכות הבתים היקרים, המוני המעריצים או מספר הטלפון של ג'יי־לו (נו, עניין של טעם). אחרי ששחרר בשנה האחרונה את "Views", האלבום המצליח ביותר שלו עד כה, נכנס דרייק לתקופת שיא. יש לו סאונד משלו, לייבל משלו, שיאי מכירות משלו והייטרים משלו. אין אף אחד שיכול לעצור אותו, חוץ ממנו.

דרייק רוצה שנקרא לאלבומו החדש "פלייליסט", אבל גם אם נתעלם מתרגיל השיווק הטרחני הזה, קשה לקרוא "אלבום" לאסופת השירים "More Life". זה יותר מצב רוח, וגרוע מכך – מצב רוח מעאפן, וזו לא המוזיקה שמעאפנה אלא דרייק עצמו. השירים לא רעים, אבל גם לא טובים. זה לא פלייליסט, זו מוזיקת מעליות עם מילים.

האלבום הזה (בסדר, נקרא לזה אלבום) מאכזב במיוחד כי גם במצבו הנוכחי דרייק הוא אחד המוזיקאים המעניינים ביותר בעולם הפופ. הוא תופעה פוסט מודרנית, יוצר שכאשר רק יצא לדרך ידע לשאוב השראה מכל פינה. גם עכשיו, כשהתגבש מוזיקלית, הוא עדיין יודע לספוג השפעות חדשות. אוטוטיון? טראפ? מוזיקה טרופית? אפרוביט? הכל הולך. הבעיה החלה ברגע שדרייק אסף יותר מדי סגנונות, עד כדי טשטוש מוזיקלי מוחלט של האמן שהיה שם בראשית הדרך. צייר שמערבב את כל הצבעים על הפלטה – בסוף ייצא צבע לו אחיד ואפרורי למדי.

רגעי השיא הבודדים ב־22 השירים האלה מגיעים לרוב מהאורחים, בהם קוואבו (מיגוס), יאנג ט'אג וקניה ווסט באגף האמריקאי לצד סמפה, סקפטה וגיגס מאנגליה. כן, הנטייה של דרייק לאמץ לחיקו סאונד ולרדד אותו לגרסה מכובסת מספיק לצרכיו הגיעה עד בריטניה. אחרי שב"Views" הציג השפעות דאנסהול, טרופיקל האוס וסלנג ג'מייקני, הפעם נזרקו לקלחת גם מקצבי גריים עדינים, סלנג בריטי מיושן ומבטא אנגלי מביך כל כך בשיר "No Long Talk", עד שמייק מייארס יצטרך לשוב לשחק את אוסטין פאוורס רק כדי להזכיר לדרייק שגם הוא, כמוהו, בסך הכל קנדי.

מובן שדרייק לא טיפש. הוא יודע שהוא צריך לקחת הפסקה, שהעשייה שוחקת אותו, שלהוציא אלבום שני תוך פחות משנה, גם כשאתה בשיא, יוביל לרוב לאסופת שירים בינונית. לא סתם הוא קורא לזה "פלייליסט", כנראה גם לו קשה לקרוא לזה אלבום.

מה באלבום? דרייק עייף ומעייף מתמיד.
לשמוע? רק אם אתם ממש אוהבים לנסוע במעלית.