דרינק אחרון ופרידה

"לכל מי שקנה את 'בונג רוק' ו'שתיים', אתה צריך להתבייש, להתאבד ובינתיים, הנה 'גימל'. תבין שעבדו עליך חבורה של סאטלות". במילים אלה נפתח "גימל", שיר הנושא מתוך אלבומה השלישי והאחרון של בוא לבר, שמתמצית בקצרה את המנטרה של הלהקה. ובמילים אחרות, חייכו, אכלתם אותה: לפחות מבחינת החברים בה, בכלל לא מדובר בלהקה "על אמת". בוא לבר נולדה כלהקה על הדרך, או אם לחפף – כלהקת צד של להקה אחרת – יוסלס איי.די. "אנחנו אנטי חזרות", מכריז ישי ברגר (35), סולן הלהקה, ומחדד את הגישה הלא מתאמצת שאופפת את הפּאנק העברי המלוכלך של בוא לבר, זו שהפכה אותה לסוג של אגדת אינדי עוד בימיה.

חבורת הדאחקה הוויראלית שמגיעה לפיקים של צחוק שמובילים לכתיבת 15 שירים ברצף כוללת שבעה אנשים משובשים באוזני המתבונן, שמעדיפים להישאר עם שמות בדויים סטייל "מוות בחניקה" ו"מרן אוטנג". הם לא מתאמנים על השירים, אבל כן יורדים וירטואלית על כל העולם בעמוד הפייסבוק שלהם. ולמרות היובש בעיר, הלהקה ששרה על באנגים וקססות תעלה בשבת הקרובה עם הופעה יחידה ואחרונה בבארבי לכבוד השקת האלבום "גימל", והדיסקוגרפיה המלאה של הלהקה: עשרות ג'ינגלים של פּאנק־רוק שנעים מכמה שניות עד שלוש דקות. אחרי שיסתיים השואו הקורע בעיר בליווי להקת כיף נוספת – קין והבל 90210 – החבר'ה מתכוונים לפרוש מהמירוץ אחרי החושם: "כנראה שכבר לא נהיה יותר הרזידנטים של לכלוך באוזן" (ערב הופעות שפעל באוזןבר בניצוחו של לאון פלדמן, ש"ל), משלים ברגר עם המציאות, "לא כדאי לגרור את זה למוות".

רגע לפני שאתם מתפגרים לנו – מה הסיפור שלכם?

"ב־2005 היינו באנגליה באחד הטורים של יוסלס איי.די והיה לנו יום ארוך להעביר, אז חיים בנימיני, יונתן חרפק ואני כתבנו שני שירים בשביל הצחוקים. זה היה קצת כמו בקסטייג'־בלוז – מישהו מנגן גיטרה ומישהו אחר שר שטויות ברקע. המשכנו לכתוב עוד כמה שירים ברצף ובקלות, ותוך חצי שעה עלינו לבמה".

עם פחות או יותר תמה אחת: באנגים.

"אנחנו שרים על כל מיני דברים שאף אחד לא כותב עליהם, באנגים בין היתר. אבל האמת היא שאני ממש מחוץ למשחק. אחת הסיבות שבגללן החלטנו לא להמשיך עם הלהקה היא שאנחנו מזדקנים. אני אפילו לא שותה אלכוהול יותר ואני שר בלהקה שקוראים לה בוא לבר. זה נהיה מגוחך וצבוע".

במקום להוריד שוטים של וודקה ולהפיל ראשים בחדרי חזרות, הפאן של חברי הלהקה מתנקז לדף הפייסבוק שלהם. המפלצת בת כמעט 3,000 הלייקים כוללת סטטוסים שמבקשים מפרל ג'אם לא להגיע לארץ, טענות שמי שהולך לאינדינגב חושם, ש"באנדקאמפ זה מחנה הריכוז של כל הלהקות שאף אחד לא רוצה לשמוע", וגם המלצות מעולם התיירות: "סחים, אל תיסעו לאמסטרדם. בשבילכם המציאו את ברלין" ."זה פח הזבל של כולנו", מספר ברגר על העמוד. "אף אחד לא רוצה להתלכלך בפרטי".

מהסטטוסים שלכם עולה אובססיה קלה למונח "חושם", שמצטייר כמו הגרסה שלכם לסחי עם תוספות. מה זה אומר בכלל?

"חושם זה סלנג בת ימי שנולד לפני שנים ושרד דרך אבא של מישהו שהשאיר את המילה בחיים. הוא העביר זה לבן שלו, שבתורו הגיע למסיבת פריקים בניינטיז ואמר על מישהו שהתלבש לא נכון שהוא חושם, ואז מישהו אחר קרא לבחור שאכל מגעיל חושם וככה זה המשיך להתגלגל. יש גם שיר של ציפי שביט בשם 'חושם מחפש את האתמול', כך שהקרדיט לא שלנו".

השימוש בסלנג מחייב אתכם לחיות חיי פּאנק גם ביומיום?

"אין דבר כזה. יכול לעבור יום שלם שבו אשב בבית, אקרא ספר ואכין אוכל – לא פּאנק במיוחד. אין אצלנו מסורת, הפּאנקיסטים לא באים להופעות שלנו. אלינו מגיעים חבר'ה מכיתה י"א, צופי ים. עד עכשיו אני לא בטוח שהם צריכים לשמוע את החרא הזה, ואני מקווה שלא יקומו עוד להקות דומות לבוא לבר".

אם אתם כאלה דמיקולו, איך כולם נגנבים מכם?

"אם אני מוציא את עצמי מהתמונה, אז ברור שזו הלהקה הכי טובה ששרה בעברית, אחרי להקת נכי נאצה מהניינטיז. המוזיקה שלנו מעולה, הנגנים מדהימים וההקלטות יצאו בפוקס. אבל בואי נגיד שיש כמה שירים של אתניקס שמזיינים את רוב השירים של בוא לבר, כמו גם כמה שירים של גלי עטרי".