האלבום החדש של The xx הוא הבוגר והמגוון ביותר שלהם
אחרי האלבום השני, שהיה דומה מדי לראשון, דווקא באלבום השלישי של הלהקה הלונדונית ניכרת התפתחות מעניינת. לא מעט מזה בזכות ג'יימי xx
אחת הקלישאות הידועות בעולם המוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". רבים וטובים נפלו בה לאורך השנים (אהלן, הסטרוקס והסטון רוזס), גם אם האלבומים עצמם לא היו בהכרח רעים. ככה זה כשאלבום בכורה מוצלח יוצר הייפ וציפיות מוגזמות ממה שעתיד לצאת אחריו. לכן, דווקא המקרה של The xx מעניין.
שלוש שנים לאחר אלבום בכורה מצוין שהוציאו תחת שמם ב–2009, שחררה השלישייה הלונדונית את "Coexist", שהמשיך את הקו המינימליסטי של הלהקה וזכה לשבחי המבקרים והמעריצים. ובכל זאת, האלבום השני לא היה חף מסימני התסמונת המדוברת, בעיקר בסאונד החדגוני, שחסרה בו הטריות של האלבום הראשון. במידה מסוימת, האלבום השני היה המשך ישיר מדי לאלבום הבכורה של הלהקה.
וכך, האלבום החדש של הלהקה (בה חברים אוליבר סים, רומי מדלי קרופט וג'יימי סמית', הידוע כג'יימי xx), השלישי במספר – "I See You", הוא-הוא במידה מסוימת האלבום השני שהיה אמור להיות. ההתקדמות שהייתה אמורה להגיע ב-"Coexist" באה לידי ביטוי עכשיו. ב-"I See You" יש התקדמות מוזיקלית ושדרוג בסאונד, שיש בו משהו פתוח ומגוון יותר לעומת שני האלבומים הקודמים.
את עיקר הקרדיט ניתן לזקוף לסמית', שגם משמש כאחד ממפיקי האלבום. בעשור האחרון, במקביל להצלחת הלהקה, סמית' בלט כדיג'יי ומפיק, בזכות שיתופי פעולה עם אמנים כמו דרייק וגיל סקוט הרון המנוח. ב-2015 שחרר סמית' בתור ג'יימי xx את אלבום הבכורה הנהדר "In Colour", שהיה עשיר מוזיקלית ואף כלל שיתוף פעולה עם הראפר Young Thug.
ב-"I See You" אמנם אין שיתוף פעולה עם ראפרים, אבל באופן מפתיע, הלהקה חייבת לא מעט לדרייק: האלבום, למשל, קרוי על שמו. חברי הלהקה קראו כך לאלבום לאחר שבהופעה של הראפר הקנדי שבה נכחו הוא הצביע לעבר הקהל ואמר: "אני רואה אתכם". לקראת השקת האלבום הם אף ביצעו בהופעה ב-BBC גרסת כיסוי לשיר "Too Good" של דרייק וריהאנה (וחבל שבחרו שלא להכניס את הקאבר לאלבום).
בלי שירי היפ הופ, אבל עם יותר סימפולים מבעבר, The xx מגישים אלבום משובח עם צליל פופי יותר שיכול להתכתב עם לא מעט מלהיטי המיינסטרים של היום ("Closer" של הצ'יינסמוקרס, לדוגמה), מבלי לאבד את זהות האינדי שלהם. קטעים בולטים נוספים הם "Replica" הניו-ווייבי שמרפרר לסאונד של הקיור, והבלדה "Performance", אולי השיר הטוב ביותר באלבום, שמדבר על תחושת חוסר השייכות על הבמה שעליה הם מופיעים. במקרה של The xx, נראה שהם דווקא הצליחו למצוא את השייכות המוזיקלית שלהם, עם האלבום הכי בוגר שלהם עד כה. כן, גם זאת קלישאה מוזיקלית שאי אפשר להמנע ממנה.
ציון: 4 כוכבים
האם לשמוע: כן. אלבום עשיר ומורכב ששומר על הצביון המינורי והמבויש של הלהקה והדבר הכי קרוב לאלבום הראשון והמופתי.