הו ברצלונה: איך זה להיות מוזיקאי ישראלי בפרימוורה 2015?
ההרכבים הישראלים כיכבו גם השנה בפסטיבל פרימוורה. האם מדובר בתחילתה של פריצה עבור המוזיקה המקומית? נדב לזר מדווח מברצלונה
מתופף ספרדי שאני פוגש ברכבת התחתית בברצלונה אומר לי כמה הוא אוהב את הג'זיסט אבישי כהן. מנהל של פסטיבל סיני שעומד לפני בתור לכרטיסים מיד מתוודה באוזניי על אהבתו ללהקת טייני פינגרז (ואני עונה בתגובה שהם לא באמת מישראל, הם בכלל מהחלל החיצון). כשאני מגיע לקופה, הבחורה החייכנית שמולי רואה שאני מארץ הקודש ומיד אומרת לי כמה היא מאוכזבת מכך שהיא תפספס את ההופעות של הלהקות הישראליות בפסטיבל – מסתבר שהיא מעריצה של theAngelcy.
שלוש להקות ישראליות התקבלו השנה לפסטיבל פרימוורה, אחד מפסטיבלי המוזיקה הגדולים באירופה שברשימת ההדליינרים שלו אפשר למצוא את הבלאק קיז, הסטרוקס וג'יימס בלייק. בנוסף ל־theAngelcy, הגיעו לכאן גם הקולקטיב וגארדן סיטי מובמנט, ועם ייצוג אקלקטי כזה, לרגע אפשר לחשוב שהפרובינציה הקטנה במזרח התיכון מתחילה לקבל שם של מעצמה מוזיקלית. אומנם לא כל 175 אלף קוני הכרטיסים של הפסטיבל עוצרים את נשימתם לקראת בואן של הלהקות הישראליות (בעיקר כשהן מופיעות באותן שעות מול שמות מוכרים יותר כמו סאן קיל מון ות'רסטון מור), אבל הנוכחות הישראלית כאן, שנה שניה ברציפות, עשויה לסמן את תחילתו של שינוי מבורך. הקולנוע הישראלי כבר נחשב בעולם לשם דבר. האם תהליך דומה קורה למוזיקה הישראלית?
רועי ריק מלהקת הקולקטיב ממהר לצנן את ההתלהבות: "אני לא חושב שיש קהל שתופס את זה כסצינה ישראלית," הוא אומר, "אבל לעומת זאת, בתעשיית המוזיקה האירופאית כבר כן מדברים עלינו. אולי זה שלב אחד לפני שזה מחלחל לקהל הרחב". יוני שרוני מגארדן סיטי מובמנט מסכים אבל גם מחדד: "במוזיקה האלקטרונית ישראל קצת יותר מוכרת כגורם שאי אפשר להתעלם ממנו".
מי שבטוח לא התעלם מנוכחותם של הישראלים בברצלונה הוא ה־BDS (קמפיין לחרם על ישראל הכולל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי), שמיד יצא בקריאה להחרים את ההופעות של ההרכבים ואף את הפסטיבל כולו, בשל העובדה שהוא נתמך בין היתר על ידי משרד החוץ הישראלי. תוכניית הפסטיבל דווקא הקדימה תרופה, קרצה לקהל האירופאי האנטי־ישראלי ותיארה את theAngelcy כלהקה "פציפיסטית ואנטי־לאומנית במוצהר" ששרה באחד השירים שלהם "We are a natural disaster" והמבין יבין, אך זה לא שינה את עמדת ה-BDS בנושא: הם מסרו שעמדתו של אמן כזה או אחר היא "לא רלוונטית" ברגע שהוא "בוחר לקבל כספים מהממסד הציוני". להגנתם יאמר שהם אכן לא קראו להחרים את ההופעה של צמד הדי.ג'ייז הישראלי רד אקסס, שהופיעו בנפרד מהמשלחת הישראלית. רותם בר אור, הסולן של theAngelcy, לא מתרגש: "הכל מותר באהבה ובמלחמה," הוא אומר בפשטות.
בינתיים במטה הפסטיבל מתקיימת הרמת כוסית לכבוד הלהקות הישראליות. פיתות עם חומוס ופלאפל מוגשות לאורחים (אנשי ה־BDS בוודאי היו מכנים את זה "כיבוש קולינרי"), והלהקות מנגנות סטים קצרים על במה קטנה בפני בכירי תעשיית המוזיקה האירופאית. מיד לאחר מכן הן מובהלות להופעות שלהן על הבמה הגדולה בפארק דל פורום הענקי, שם מתקיים הפסטיבל עצמו. ומי שחושב שמכאן אולי תתחיל הפריצה הגדולה של מי מהן, נתקל בריאליזם הפרקטי של מנהלי הלהקות.
אודי ניב, מנהל הלייבל BLDG5 שבו חתומה גארדן סיטי מובמנט אומר ש"אין ציפיה ליותר מדיי מפסטיבל כזה או אחר, לא משנה כמה הוא גדול. זה עניין מצטבר, זו שורה טובה בקורות חיים. כל פסטיבל הוא מדרגה שמעלה אותך למדרגה הבאה". על הבמה עולים הגארדנים והרחבה שממול מתמלאת במאות היפסטרים רוקדים, מחזה שיחזור על עצמו גם בהופעה השניה שלהם למחרת. כש־theAngelcy עולים, רועי ריק מהקולקטיב, שכבר ניגן באינספור פסטיבלים, מתקנא: "לאנג'לסי אין את חבלי הלידה שלנו. פעם היינו מנגנים בפסטיבלים קטנים, בבר בערב להקות, בחורי תחת מול עשרה אנשים. אתה מנגן ולא מאמין שהגעת לאנגליה בשביל זה. היום הכל מאוד ממוקד מטרה, אנחנו יודעים להגיע לאירועים כמו פרימוורה ולהתחבר לאנשים הנכונים שם, יש לנו ניהול ובוקינג באנגליה ובאוסטריה".
הקהל המקומי מתלהב מהחיבור הייחודי של theAngelcy בין פולק ובלוז לסול ולרגאיי ושר איתם את השירים בהנאה גלויה. כשבאחד מהקטעים לפתע לא שומעים חליל, לא פחות מארבעה אנשים בקהל קופצים על הסאונדמן לשאול מה קורה. מסתבר שבקהל יש לא מעט ישראלים שבאו לתמוך ולגונן, גם במחיר של ויתור על הופעות של הרכבים בין לאומיים, שבניגוד לאנג'לסי לא מנגנים בבארבי פעם בחודש. שניים מהם אומרים לי שזה מרגש אותם לראות את theAngelcy מול קהל בחו"ל, שזה קצת כמו לעודד את קבוצת הכדורגל שלך כשהיא משחקת מחוץ לבית.
האווירה מתחממת כשהקולקטיב עולים על הבמה. המקום כבר מפוצץ בקהל חם שמתמסר לחלוטין למופע הבימתי האנרגטי של הלהקה; לחילופי הכלים האינטנסיביים, לאנרגיות הבלתי נדלות ולשילוב המוצלח בין פולק לבין אלקטרוניקה חיה וסאונד נוצץ ועכשווי. מצד שני, הוא נותר אדיש לנוכחות של נינט בקהל. אנשים שדיברתי איתם הופתעו לשמוע שמדובר בלהקה ישראלית. בחור ספרדי אחד העיר שזה מאוד שונה מאחינועם ניני. הוא צודק. בסיום רועי ריק צועק "Vamos!" והקהל מתפוצץ. עידן רבינוביץ', הסולן והקלידן, אומר לקהל "לעולם לא נשכח את זה!", והם יורדים.
האם באמת מדובר באירוע בלתי נשכח מבחינת הלהקות? בר אור מסכם: "אם ייקרו לנו דברים גדולים עם המוזיקה ברחבי העולם בעקבות הפסטיבל – אחלה. זה חשוב, אבל זה לא הדבר שלשמו נתכנסנו. העיקר זה עדיין השירים, הלהקה, האנרגיה בהופעות". אבל בסוף הוא מודה שלמרות החזות הנונשלנטית אפילו הוא קצת בלחץ: "אני יודע שזה לעיתון אז אני מדבר יפה".