החומר שממנו עשויה מוזיקה: מאיה דוניץ מאתגרת את גבולות השמיעה

מאיה דוניץ מבקשת שאחבק את הפסנתר. הוא רועד ונאנק ונוהם כמו פטיש אוויר מיוחם. "הפסנתר הזה נוצר בשיקגו. הוא גדול וחזק, מהסוג שהיו מנגנים בו בוגי ווגי בבתי הזונות. אני מדמיינת אותו רועד שם בשיקגו. אני אוספת פסנתרים שאיש לא צריך ועושה איתם כל מיני דברים. אצלי הם עוברים לגיל הזהב, לפאזה החדשה בחיים שלהם, של קיום אינדיבידואלי שבו הם אינם דומים עוד לאף פסנתר בעולם".

היא בעצמה לא דומה לאף פסנתר או לאף אחת. בת 34, עם רזומה שמתחלק בין האינדי הישראלי (הבילויים, איטליז, מידנייט פיקוקס) לבין פרס ראש הממשלה למלחינים שבו זכתה לאחרונה. יצירות שלה מבוצעות ברחבי העולם, היא חלקה במה עם רונה קינן מחד גיסא ועם אגדת הג'אז האוונגרדי ג'ון זורן מאידך גיסא. "פעם חשבתי שאפשר לעשות הכל, עכשיו אני מבינה שאי אפשר הכל. אפשר כל פעם חלק". העכשיו שלה, נכון לעכשיו, הוא תערוכה בשם "רועד" במרכז לאמנות עכשווית, שמציגה חמש עבודות שתופסות צליל כחומר, בהן ענן שעשוי מיותר מ־10,000 אוזניות.

לא דומה לאף אחת. מאיה דוניץ (צילום: יולי גורודינסקי)

אני רוצה שנדבר על ווליום.
"מעולה. ווליום הוא לגמרי הנושא של היום. יש את התרגיל הזה באקוסטיקה ששואלים אותך מה יותר חזק – חצוצרה אחת או עשר חצוצרות? מה את אומרת?".

אם אני ילדה – עשר חצוצרות, אבל אני לא ילדה.
"נכון. חצוצרה אחת חודרת יותר עמוק. השאלה הזאת הזכירה לי את הניסוי שעשו על מישהו שצריך עזרה ברחוב: אם זה רחוב הומה אדם אז אף אחד לא יעזור לו, אבל אם יש בו רק בן אדם אחד הוא בטח יעזור לו. כשיש עשר חצוצרות שמנגנות אותו דבר הן מבטלות זו את זו. ההסבר המדעי הוא בפאזות – הגל משתנה וכך הגלים לפעמים מבטלים זה את זה. ההסבר הרוחני הוא שחזק זה עניין של אנרגיה. לפעמים חזק של אחד יכול להיות חזק יותר מהחזקים של כולם יחד. עניין של כוח רצון".

בטקסט של התערוכה מוזכרים המלחינה פולין אוליברוס והמושג המזוהה עמה – "הקשבה עמוקה". ביקרתי באתר שעוסק בזה ו-
"כן, זה קיבל ניחוח קצת ניו אייג'י".

קצת? יש שם מנדלות.
"פולין היא הארדקור. מבחינתי היא מגיעה מהפּאנק. הרעיון של 'הקשבה עמוקה' נהיה ניו אייג'יסטי כי אנשים לא מוכנים לקבל שאם למישהו יש אור אז יש לו גם חושך. הם חייבים שזה יהיה מוחלט, או שבן אדם הוא ממש רע או ממש טוב ומואר, אי אפשר שניהם. היא מדברת על זה שחיות נמצאות בהקשבה עמוקה כל הזמן, הן צריכות את החוש הזה כדי לשרוד, כדי למפות את הסביבה שלהן. הציפור שעפה פה שומעת את המקרר של ההוא ואת המשאית ההיא שם, כל הזמן, 360 מעלות, היא חייבת את זה, אחרת היא תתנגש במשהו. אנחנו הגענו למצב הפוך: כדי לשרוד אנחנו צריכים לא לשמוע את כל המזגנים. נושא שמוזכר אצלה בקצרה ואני שמה אותו בהתחלה הוא נושא החמלה – אולי המצב הזה שינה משהו ביכולת שלנו להרגיש חמלה. כשאת מקשיבה ומכילה את הסביבה שלך בצורה עמוקה, את יותר סובלנית".

נדמה לי שרוב האנשים חווים רעש בתור אי חמלה מצד הסביבה. נגיד, מצד מחלקת הגינון של העירייה.
"לי באמת יש אלרגיה לרעש של המפוחים. אני נהיית מפלצת, לא יכולה לסבול את זה, ובמקום ללכת ולדבר עם האנשים שצריך לדבר איתם ולעשות את כל מה שצריך לעשות, אני בורחת מזה, סוגרת מה שאפשר, הולכת למקום אחר, מנסה לאטום את זה. זה מוביל לאי עשייה ולאי אכפתיות".

מהי הטכניקה של הדיפ ליסנינג?
"זו מעין מדיטציה. בסרט על אוהד נהרין הוא מדבר על מבט של 360 מעלות. זה דומה. זה להחליט על מסגרת זמן כלשהי ואחר כך לתרגל את ההקשבה העמוקה. הדבר הזה משנה בתנועות מאוד עדינות דברים נוספים. פתאום את יכולה לשים לב לדקויות וזה מאט משהו בקצב, מכניס קצת אוויר בין צליל לצליל. ענן האוזניות הזה הוא דרך נוספת לתרגל את זה. את מטיילת פה ונכנסת ממש בפנים, נותנת לעצמך זמן להקשיב ונטמעת בכל האוזניות האלה ובוחרת לך מקום שאת ממש בתוך הענן, וזה יקרה. יש צלילים נורא עדינים ולאט לאט ההקשבה מתעדנת. יש כאן בחדר 20 ק"מ של כבלים, הסאונד עובר דרך כל הדבר הזה כל הזמן, וקורים דברים ממש מוזרים".

מעבר טבעי בין מוזיקה לאמנות פלסטית. מאיה דוניץ (צילום: יולי גורודינסקי)

תמיד כיף לחשוב איך הסאונד עובר דרך הכבלים.
"זה מדהים. אסף תלמודי העיף לי פעם את המוח עם כמה כל העולם המורכב והמטורף הזה נוצר מאינפורמציה של תנודה, מדבר אחד שאנחנו מפרשים במיליון צורות. זו רק תנועה, אחורה וקדימה. זה מה שזה".

אנשים יידעו שמותר ללכת בתוך הענן?
"אם אני אשים כריות באמצע – אנשים יידעו שמותר".

זאת אמנות פלסטית, אנשים כבר לא יודעים שום דבר.
"נכון, מי יודע, אולי הכריות מסמנות את אי האפשרות לשבת. יש לי תמיד את החוויה הזאת במוזיאונים – אני יוצאת, ואם ראיתי במוזיאון משהו ממש טוב, כל דבר נוסף שאני רואה פתאום כל כך פיוטי. זה צובע הכל בצבעים האמיתיים, בעצם. את רואה את הקסם, את הצבע של המטף בפינה".

זו ההגדרה של אמנות טובה, נראה לי. כזו שגורמת לך לראות את האדום של המטף.
"ואני מקווה שזה יקרה בצלילים. קורים פה דברים מופלאים: הציפור שבעבודה למעלה מצייצת כל שלוש דקות בדיוק. הציפור פעלה בסטודיו שלי בזמן שבנינו את העבודה, ויש כל מיני ציפורים בחוץ. אחרי כמה ימים אמרנו שאנחנו מרגישים שהציפורים בחוץ עונות לה. הייתה תחושה של סנכרון, של דיאלוג, היה נורא ברור שהן מדברות. נניח שאפשר היה לשאול את הציפור שבחוץ: תגידי, דיברת עם הציפור שבסטודיו? זה לא היה משנה לה, כי היא מתקשרת עם כל הקוסמוס וגם עם הציפור הזאת, כמו שילדים יכולים לדבר עם הבובה שלהם".

כמי שפועלת גם בשדות של פופ ורוק, איך המעבר לאמנות פלסטית מסתדר לך?
"נראה לי שכשאמן מתחיל לנגן בלהקה, המוזיקאים מקבלים את זה בזרועות פתוחות: יאללה שמישהו ייקח איזה חתיכת פח ליד ויתחיל לדפוק עליה – אם אתה בגרוב אתה בגרוב. אבל באמנות יש איזה מין משחק אחר, מוזר, אז אולי היה יותר קשה, אנשים אולי הרימו גבה – אבל האמת היא שזה מעבר די טבעי לי. מאז התחלתי לעשות עבודות שהקופסה שמתאימה להן היא כזו שמסתכלת גם על חלל, והתחלתי להשתמש בכל מיני דברים אחרים בתור צלילים – כמו תנועה או חפצים – מתוך המחשבה שהם יוצרים תדר".

יש לך עוד בכלל סבלנות לפופ?
"כן! קרה לי משהו באוזניים: פעם אם משהו היה לא טוב לטעמי ולא הייתה לי שליטה עליו ולא הייתי יכולה לכבות אותו, זה היה פשוט מחרפן אותי. בחצי שנה האחרונה התענגתי על כל צליל כמו איזו נימפומנית של מוזיקה. אני יושבת במכונית בחזרה מהעבודה ושומעת לא משנה מה: רשת ב', גלגלצ, 88 , קול המוזיקה – כל דבר – ואני פשוט מתה על זה, אני נפעמת אל מול פלא ההרמוניות. כאילו, דו ומי ביחד – וואו. וואו".

מאיה דוניץ, "רועד", עכשיו במרכז לאמנות עכשווית