חצות בפריז: איה זהבי פייגלין בשיחה עם רוני אלטר

לפני חודש וקצת סגרתי עם רוני אלטר את עסקת חלומותיי – אני אטוס לפריז לשמור על הכלבה ולגור בדירה שלה, שלא צריך להיות סטודנט לאדריכלות כדי להתחרפן מכמה שהיא מושלמת, ורוני תטוס לתל אביב, לכמה הופעות עם ההרכב שלה, עם אבא נפתלי אלטר ועם קרן אן, ותגור בדירה שלי בבלפור. בזמן שאני אטייל בג׳ינס, גרביים וקרדיגן ברחובותיה של העיר היפה בעולם, אקפיץ את אחוזי השומן והכולסטרול שלי למעלה בעזרת גבינות, לחם, חמאה ויין, לרוני יחכו בתל אביב 100 אחוזי לחות ו־35 מעלות צלזיוס, נוסף לשכנים המעצבנים שלי ולכך ששכחתי להשאיר לה מגבות נקיות.

אני מגיעה אליה בלילה של יום רביעי, אחרי טיסה לא מייגעת במיוחד, זורקת את המזוודה בסלון, מנשקת את מאיה הכלבה ודורשת מהמארחת שלי שתראה לי מיד את הדרך לבר ההיפסטרים הקרוב למגורינו. ״שום היפסטרים, הולכים לישון! מחר קמים מוקדם, הכנתי לנו לו"ז מאוד צפוף. צריך לעבור על דף הטיפול במאיה, להראות לך את העיר ולקנות לך בגדים יפים לפני שאני טסה לארץ״. טוב נו. אז נלך לישון.

בבוקר יום חמישי אחנו יורדות לבית הקפה שהיא אוהבת. רוני והמוכרת חופרות על משהו בצרפתית, שנשמעת שוטפת לגמרי, ואני מנסה להיזכר איך אומרים גבינת עזים באנגלית, כי מחר רוני כבר לא תהיה פה ואני אצטרך להסתדר לבד. איך אסביר לכם מי זאת רוני אלטר? רוני היא הבחורה שאומרים עליה "אירופה הקלאסית". הסטייל ההיסטרי והבלתי מתאמץ בכל דבר שהיא עושה: איך שהיא מתלבשת, מדברת, שרה. רוני היא אלגנטית. ולכן, אין מקום שיושב עליה בול כמו פריז. אני בכל זאת שואלת אותה למה בעצם היא גרה פה.

״המעבר לפריז היה מאוד טבעי", היא מספרת. "אחותי גרה פה 25 שנה ובכל שנה בילדות שלי הייתי באה לבקר. פריז היא חלק מהחיים שלי. המוזיקה הצרפתית שתמיד שמענו בבית, ז׳ק ברל. ובכלל, כל הקונספט של בגט וחמאה מאוד מדבר אלינו במשפחה. השנה הראשונה שלי פה הייתה סופר פורייה: ילדתי שלושה ילדים (לא באמת), כתבתי את האלבום השני שלי בחצי שנה. הבאתי לפה את המתופף שחר חזיזה ואת המפיק אלון לוטרינגר, הקלטנו באולפן היסטרי מהפיפיטיז עם ציוד חלומי, תוך שבועיים היה אלבום. הוצאתי אותו בארץ, וכל שלושה חודשים אני טסה לארץ ומופיעה עם ההרכב שלי. במקביל אני נפגשת פה עם חברות תקליטים כדי להוציא את האלבום גם כאן, ועד שזה לא יקרה, מבחינתי לא מיציתי את פריז".

לקראת הצהריים, ואחרי שקנינו כמה חולצות וגרביים, הגענו לאיזה בית מלאכה בתוך פסאז׳ סופר קול, שאמנים צעירים מוכרים בו את העבודות שלהם. אחד מהם מתנדב לצלם אותנו לכתבה הזאת. הוא חושב שזה סיפור של כמה קליקים, אבל אחרי שהצטלמנו בכל פינה אפשרית בשביל שתצא תמונה ששתינו נהיה מרוצות ממנה, לרוני נהיה ממש לא נעים. הכלבה לבד בבית כבר יותר מדי שעות, אז חייבים לעוף משם. תוך כדי הליכה־ריצה לכיוון הבית, ובין ההתנשמויות וההתנשפויות אני אומרת לה שלא צריך להכיר אותה ממש טוב כדי לדעת שיש שלושה דברים שממלאים את הלב שלה: מוזיקה, בגדים וכלבים.

״זה נכון. מוזיקה זה בדנ"א שלי, אני חייבת את זה כמו אוויר. עם כלבים גדלתי כל החיים ואני בטוחה שיום אחד אפתח מקום של אימוץ או של אילוף כלבים. אני גם שופטת אנשים לפי הפרמטר הזה – אם מישהו לא מוצא חן בעיניי אבל אני מגלה שהוא אוהב כלבים, אני אתן לו צ׳אנס. אני מאוד סרקסטית, אבל המוזיקה והכלבים זה פינות בלב שלי שאין בהן טיפת ציניות. לגבי בגדים, זאת פשוט תשוקה שיש לי. אני אוהבת לקנות. בגדים, נעליים, אוכל. אבל זה לא באותה שורה עם המוזיקה והכלבים״. בדיוק כשהיא מסיימת את המשפט, היא רואה חנות שחייבים להיכנס אליה, ומה לעשות, הכלבה תיאלץ להמתין.

חנות הבגדים, חייבים לציין, הייתה די פרחית, אבל הסכמתי למדוד כל פריט שהיא בחרה לי, כי כמו שרוני אומרת: ״בסך הכל אנחנו והפרחות אוהבות את אותם בגדים, הכל קם ונופל על השילובים״. בינתיים היא מפטפטת עם המוכרת ואז לוחשת לי: ״אמרתי לה שאנחנו מאנגליה, אז תדברי אנגלית. בעצם, עם האנגלית שלך, עדיף שתדברי עברית. בעצם עזבי, אני אדבר״.

יצאנו מהחנות והיא סיפרה לי על התחושה ברחובות פריז בזמן המלחמה. סליחה, המבצע. ״המעטתי לצאת מהבית בשביל לא להיתקל בהפגנה פרו־פלסטינית, או ליתר דיוק, אנטי־ישראלית. השנאה חזקה ומורגשת, גם בתקשורת וגם ברחובות. הדבר ההזוי הוא שבזמן שזורקים טילים על ישראל, אני מתה לחזור לשם, ודווקא בפריז, רחוק מאוד מהרקטות, אני מרגישה לא בטוחה. כשאת בתל אביב את לא מרגישה ציונית, אבל המרחק נותן פרספקטיבה אחרת, ומגיעים להבנה ששם לנצח יהיה הבית שלך, לטוב ולרע. כנראה שזה לא מקרי שאני מלמדת פה עברית, אני מוקפת בשפה באופן קבוע. אני לא בן אדם דתי אבל אני מוצאת את עצמי עושה פה קידוש עם חברים, וזו הרגשה נעימה. יש בי רצון גדול להתפתח בפריז ועדיין כל הזמן העיניים נשואות מזרחה".

בערב הלכנו לאכול ולשתות במסעדה, כי היינו טובות כל היום ומגיע לנו. כשחזרנו הביתה, היא ביקשה שאאזין לה מבצעת שיר של מאיר אריאל, ואגיד אם זה ראוי או פתטי שהיא תבצע אותו בחתונה של אחיה שמתחתן בארץ. מה אני אגיד לכם, אולי זה האלכוהול, אבל נראה לי שהבניין רעד, ולא האמנתי כמה יפה נשמעת עברית כשרוני שרה.

רוני אלטר (מימין) ואיה זהבי פייגלין. צילום: פטריק מויאל

ממתי את שרה?

"מאז שאני זוכרת את עצמי. אבא שלי היה מנגן כל היום על הפסנתר ואת ילדותי ביליתי לידו, שרה איתו את השירים של אלתרמן שהוא הלחין, או את השירים מ'הילד הזה הוא אני' של יהודה אטלס שהוא הלחין לנו. בתור ילדה קטנה אני זוכרת את עצמי מאזינה לקינג קרימזון באולפן הקטן של אבא ויודעת לשיר את כל התפקידים. וגם ביטלס״.

שפוכות ושיכורות על הספה, פתאום שתינו מקבלות הודעה בווטסאפ. ״קבוצת סיס״, הקבוצה המשותפת שלנו עם עוד כמה חברות, כולן זמרות, התעוררה: ״שלום לכל החמודות שלי!״, ״אוף אני במיטה כבר כמה ימים חולה. מצ׳עמם״, ״מה אתן חושבות על הפוני? כדאי להאריך?״, ״יוווו זה נראה מושלם, אני לא מאמינה שזה טופו״ ועוד. אתם יכולים לדמיין לבד כמה בלגן יש בקבוצת ווטסאפ של שש בנות, לפעמים זה כל כך קיצוני שפשוט מוותרים על הניסיון לנהל שיחה קוהרנטית וכל אחת מדברת על עצמה ולעצמה.

לפני כמה שנים, כשאני ורוני עוד לא היינו חברות, היא שלחה לי מייל שכותבו אליו עוד ארבע בנות. זה הלך ככה: ״שלום, אני חושבת שאנחנו צריכות להיות חברות. בואו ניפגש בתאריך הזה והזה, בשעה הזאת והזאת, בג׳וז ולוז, ונהיה חברות. אנא אשרו השתתפותכן. שלכן, רוני״. כולנו, בלי יוצאת מהכלל, התייצבנו ביום, בשעה, ובמקום שהיא קבעה.

זה משהו שאת עושה הרבה?

״בחיים שלי לא עשיתי דבר כזה. אבל הרגשתי שאני צריכה להיות חלק מהחבורה הזאת, ושהחבורה הזאת צריכה אותי. יש לי הרבה חברות, אבל אף פעם לא היו לי חברות זמרות. תמיד נתפס אצלי שזמרות צריכות להיות בתחרות אחת עם השנייה, ופתאום הבנתי עד כמה זה חיוני ונעים לדבר עם מי ששותפה לחוויות שלך. יצאנו כולנו והיה שם קליק ראשוני מאוד חזק. מאז ועד היום אנחנו חבורה. צדקתי״

רוני צדקה. בשישי בבוקר מוקדם היא עוזבת את הדירה ונוסעת לשדה. ב־14:35 נשמע צפצוף בווטסאפ. היא בטח כבר הגיעה לדירה שלי. אני קצת חוששת. כן, זה מרוני: "איה, איפה המגבות שלך?״.

רוני אלטר תופיע בתיאטרון תמונע ב-6.9. אורחת: אניה בוקשטיין.
ב-20.9 אלטר תתארח בהופעתה של קרן אן בתיאטרון נגה