כוכב רחוק: בדרך להופעת סולו בארץ גרג דולי מביט אחורה על הקריירה

הניינטיז ניסו לעשות מגרג דולי כוכב רוק. בהתחלה הוא אמר "כן" נלהב, ואז, כשהבין שהוא לא בטוח שהוא מסוגל לשלם את המחיר, הוא שינה את דעתו. ז'אנר מוזיקלי שלם היה צריך לקרוס כדי שהוא יוכל לעשות קאמבק - בתנאים שלו. ריאיון

גרג דולי. צילום: Gettyimages
גרג דולי. צילום: Gettyimages
27 בינואר 2016

כן, בסדר, הבנו, הניינטיז חזרו. בשנת 2016 כולנו נראה "צער גידול בנות" או "תיקים באפלה", ניחנק מצווארוני גולף ונתלונן על ביבי נתניהו. אבל מאפיין אחד מרכזי של העשור ההוא, לפחות בינתיים, לא עושה סימנים של חזרה – הרוק האלטרנטיבי שנראה לנו כל כך מגניב לפני 20 ומשהו שנה. במקרה של גרג דולי, שבזמן אמת נראה שהוא במרחק צעד קטן מהתהילה, נפילת האלט־רוק הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו. הרוקנ'רול כמעט הרג אותו.

The Afghan Whigs, הלהקה שהקים בקולג', סופחה לגל הגראנג' של סיאטל אף שלא הגיעה מסיטאל (אלא מאוהיו) ולא עשתה גראנג', הברים הצפופים הפכו לבמות פסטיבלים, הלייבל הקטן והאופנתי דאז, סאב־פופ (שבו הוחתמו בתחילת דרכן גם נירוונה וסאונדגארדן), הוחלף באלקטרה רקורדס הענקית, והלהקה הפכה לאחד ההרכבים האלטרנטיביים הראשונים שחצו את הכביש וחברו לתאגיד גדול. ואז קרה מה שבדרך כלל קורה כשלוקחים ילד מהשוליים ושמים אותו על במת ענק – המון סמים, דיכאונות והתקפי חרדה, הפסקת פעילות למשך שנתיים, קאמבק בחברת תקליטים חדשה, שני אלבומים חדשים עם פוטנציאל מסחרי לא רע, ופירוק ב־2001, שנייה אחרי שהעשור נגמר. איחור אופנתי זה הכי ניינטיז.

במבט מהצד נראה כאילו גרג דולי הרס לעצמו את הדרך למעלה, אבל זה רק אם מניחים בטעות שהוא רצה להיות עוד כריס קורנל. דולי הוא פרפורמר ענקי ואהבת הקהל נעימה לו, אבל המוזיקה חשובה לו יותר, וכשאתה רוקסטאר בינלאומי שצריך לבוא לתת שעתיים באצטדיון עם כל הלהיטים, אין לך זמן להחליט שבעצם אתה רוצה להקים הרכב חדש. דולי היה חופשי להקים את The Twilight Singers ואז לחבור לחברו הקרוב, מארק לאנגן, לפרויקט בשם The Gutter Twins. עשר שנים אחרי הפירוק פתח דולי עשור חדש בהודעה מרגשת על איחוד להקת נעוריו. הלהקה חזרה לפעילות סדירה והקליטה אלבום חדש, "Do to the Beast", שיצא ב־2014 (אלבום נוסף צפוי לצאת השנה). בינתיים דולי נמצא בעיצומו של טור סולו אקוסטי בשם "An Evening with Greg Dulli" שיעבור בסוף החודש גם בתל אביב.

"אני עוד לא יכול לספר הרבה על הליין אפ של הסיבוב החדש כי עוד לא סיימנו לעבוד עליו", אומר דולי מניו יורק. "אני אנגן שירים של הוויגז, של Twilight ושל Gutter, ויהיו גם שירים חדשים מהאלבום הבא".

כבר אפשר לחשוף משהו על האלבום?

"כתבתי בערך 12 שירים, אבל זה במקום קצת סכיזופרני כרגע, קשה לי באמת לחבר ביניהם. אני יכול להגיד שיש השפעה של שנות ה־70, והסגנון בהחלט שונה מזה של האלבום האחרון שלנו".

זהו ביקורו השישי של דולי בישראל, ומדי ביקור הוא מספר על חיבתו לישראל ולתל אביב בפרט. "טיילתי לא מעט גם במקומות אחרים בישראל. הייתי בירושלים כבר שלוש פעמים ובביקור הקודם בשנה שעברה היינו במגידו. ככה זה כשאתה גדל בחינוך קתולי או צופה ב'מגרש השדים'. תל אביב היא אחת הערים האהובות עליי בעולם. אני בן למשפחה יוונית, כך שאני אוהב מאוד את אזור הים התיכון – ספרד, יוון, ישראל, זה כנראה מעיר משהו מאוד עמוק בתרבות שלי. אני אוהב את הארכיטקטורה, האוכל, הבגדים. בייחוד אני אוהב את מזג האוויר ואת חוף הים".

את מזג האוויר?! טוב, אתה מגיע בפברואר.

"אל תדאגי, הייתי בישראל גם בקיץ".

אגב חום, הקהל הישראלי אוהד ומחבק בצורה יוצאת דופן כמו שזה נראה מהקהל, או שזה ככה בכל מקום?

"קהלים במקומות שונים מתנהגים באופן שונה, זה לגמרי עניין של גיאוגרפיה. הקהל מאזורים דרומיים באירופה מוחצן יותר, מלא תשוקה יותר מאשר בצפון. הם לא קופצים וצועקים כמו האיטלקים, למשל. זה ככה גם בתוך ארצות הברית – הקהל במינסוטה לא מטורף כמו בניו אורלינס. אולי זה באמת קשור למזג האוויר".

דולי לא ממש תכנן להיות מוזיקאי בצעירותו. כשהקים את אפגן וויגז הוא היה סטודנט לקולנוע, ואחר כך עזב את הלימודים וניסה להפוך לשחקן. האלבום השלישי של הלהקה, "Black Love", החל את דרכו כפסקול לסרט שמעולם לא נוצר. דולי מודה ששמע לא מעט את הטענה שיש משהו קולנועי במוזיקה שלו, והוא לא מכחיש. "מוזיקה היא דבר מאוד ויזואלי עבורי", הוא מציין. "אני מנסה ליצור אווירה שאוכל להשתכן בה לשלוש, ארבע, חמש דקות. אני מנסה לראות את המוזיקה כמו שאני שומע אותה, אני מנסה אפילו להריח אותה".

אתה מצטער לפעמים שלא עבדת יותר בקולנוע, אם לא כבמאי אז כמלחין נניח?
"האמת היא שהייתי שמח להלחין פסקול, אני עושה את זה בזמני הפנוי לסרטים שאני אוהב. אני מאוד בעניין של מוזיקה אינסטרומנטלית, זה רוב המוזיקה שאני שומע. לאחרונה אני מקשיב לא מעט למוזיקה שאניו מוריקונה הלחין ל'שמונת השנואים' של טרנטינו. ידידה שלי הפיקה את זה, אז יש לי כמה קטעים מצוינים שבכלל לא הופיעו בסרט. אין ספק שמוריקונה הוא אחד המאסטרים הגדולים".

כבר דיברנו על האלבום הבא של הוויגז, אבל מה עם חומר חדש של טוויילייט סינגרס? זה בתכנון?

"אני מאמין שיהיו עוד אלבומים תחת השם הזה, וגם עוד אלבום של גאטר טווינז. אני יודע שמארק עובד על אלבום חדש, אז אני מניח שזה יקרה כששנינו נתפנה לזה. יש לי חומר שאף אחד עוד לא שמע ואני מייעד אותו לטוויילייט".

יש היום הבדל מבחינתך בין ההרכבים השונים ובין המוזיקה שאתה כותב לכל אחד מהם?

"האלבום הראשון של טוויילייט היה מעין תגובה לסאונד של הוויגז והיה שונה מאוד מהסגנון שלהם. ברגע שהלהקה התפרקה הקווים התחילו להיטשטש, כי זו הייתה הלהקה שלי ועשיתי איתה כמעט כל דבר שכתבתי. התגעגעתי לרוקנ'רול ולכן גם הטוויילייט הפכו להיות יותר רוקיסטיים. מבחינתי ההבדל הוא בעיקר ההקשר – עם אילו אנשים אני עובד באותו רגע".

אחת ההפתעות הנחמדות בכל מופע של דולי, לא חשוב תחת איזה שם, היא הנטייה שלו לנגן קאברים מפתיעים האהובים עליו. לפני שבוע הוא שחרר גרסה חדשה וחופשית למדי ל"Modern Love" כמחוות פרידה מדיוויד בואי. "אני מעריץ גדול של בואי, כמו רוב החברים שלי. הוא כנראה המוזיקאי היחיד שכולם מסכימים לגביו. עם כל האבל, להקשיב לאלבום האחרון שלו ולראות איך כולם נפרדים ממנו זה כבר לא עצוב בעיניי אלא מעורר השראה. האהבה והרגש שהוא עורר בכולם הפכו את המוות שלו לאירוע שמרגיש לי יותר יפה מאשר עצוב. זה הגיוני?".