לונה פארק

השעה עשר בבוקר באולפן חזרות בצפון לונדון, ודיימון אלברן נלחם על חייו. הזמר סוחף האיצטדיונים ומי שהיה פעם נער הפוסטרים של דור שלם, נראה בפגישתנו יותר כמו בובת סמרטוטים מרופטת. הוא עומד נבוך באמצע מסדרון ארוך, כמו ילד שובב שהוציאו אותו מהכיתה. הדבר היחיד שמגניב בו הוא החליפה שהוא לובש, שבאה קומפלט עם משקפי שמש המכסים את עיניו האדומות. "אני אהיה סיוט היום", הוא אומר, במעין תחזית מוקדמת. זה לא בדיוק סקופ לפגוש כוכב רוק בעיצומו של האנגאובר משתק. מה שמפתיע הוא הכנות שהוא מביא עמו. אחרי שני עשורים שבילה כאייקון תרבות בריטי מסוגר, יכול להיות שדיימון אלברן מתחיל סוף סוף להיפתח קצת.

זה לא תמיד היה כך. "Parklife" של בלר (שבשבוע שעבר מלאו לו 20 שנה בדיוק) הפך את אלברן לכוכב ענק. אבל הסגנון החצוף שלו, האישיות שלו שהייתה לסירוגין אינטלקטואלית וסחבקית, וההיבריס של "קרב הבריטפופ" עם אואזיס, גרמו לרבים לסלוד ממנו לקראת סוף שנות ה־90. אלברן, שהפך עם הזמן למוזיקאי צנוע ומחויב יותר, פרח מאחורי החזות המצוירת של הגורילז, הפך לשחקן גלובלי והראה איך הכישרון יוצא הדופן שלו בכתיבת שירים חוצה כמעט אין סוף ז'אנרים. כשבלר סחפה את הייד פארק בחגיגות סיום המשחקים האולימפיים ב־2012, נראה היה שסולן הלהקה סופסוף קיבל את תווית הגיבור הלאומי. אבל היום נראה הגיבור כאילו הוא עומד לבכות אל תוך ארוחת הבוקר שלו. אני חושד בו שהנגאוברים נוטים להפעיל אצלו את בלוטת הדמעות. "אה, ברור", הוא אומר, במבט מלא משמעות, בו בזמן שגוש לח של ביצה נדבק לו לחולצה. "אני עלול להיות קצת רגשני".

אלה דווקא תנאים אידיאליים לדיון ב"Everyday Robots", אלבום הסולו הראשון של הזמר בן ה־46, שהוא גם ניסיון מכוון מצדו לחשוף את עצמו לגמרי, מילדותו בלייטונסטון ועד לסיבוכים של היותו בעל "לב בוגד". זה כמעט מושלם מדי, כי בפגישה שלנו דיימון עסוק בשיתוף מוגזם – אולי מכיוון ששתק במשך כל כך הרבה שנים, ואולי זו השפעה מאוחרת של מסע שתייה מטורף (שיצא אליו בתיאום עם חופשת הסמסטר של בתו בת ה־14). למי אכפת? בכל מקרה, מעודד לדעת שגם אייקון לאומי מסתובב בבית בתחתונים.

מה גרם לך להוציא אלבום סולו ראשון דווקא עכשיו?

"התשובה הבוטה ביותר היא שריצ'רד ראסל (המפיק והבעלים של הלייבל הלונדוני XL) ביקש ממני. הסכמנו מההתחלה שזה יהיה אלבום מאוד מלנכולי ומופנם. זה פרויקט אגוצנטרי, במלוא מובן המילה".

אתה טיפוס אגוצנטרי? בטח קשה לא להיות כזה כשאנשים כל כך נמשכים אליך.

"מסובך. זה פשוט מסובך. אני לא עושה את מה שאני עושה במקרה, אני עושה את זה מתוך הכרח. להיות אדם מושך זה משהו שאתה לא יכול להיות מודע לו. או שזה שם או שזה לא שם. אני מדבר על זה באלבום".

נראה שחלקים גדולים מהאלבום נכתבו בהשראת ההשפעה הרבה של האינטרנט על חיינו, אבל אתה עצמך לא לוקח חלק ברשתות חברתיות. מאיפה כל המידע על התופעות האלה?

"כשהבת שלי כותבת בסנאפצ'ט, היא שולחת אימוג'י אחרי כמעט כל הברה. זה לא נשמע לך כמו רמה מסוימת של מניה? אני לא פוחד מזה, רק שיהיה ברור. אני באמת מתעניין בזה. אני פשוט נהנה יותר להביט לאנשים בעיניים".

איך זה לחיות עם בת מתבגרת?

"החיים מאוד שונים בבית שלי. לא לוקחים אותי מאוד ברצינות, וזה דבר טוב. אני מסתובב ברחבי הבית בתחתונים, מה שממש מביך את הבת שלי. בסופו של דבר, אני כמו כל אבא נורמלי אחר".

אבא שסובל מהנגאובר. מה עוד אתה עושה שמביך אותה?

"יש לי הרגל נורא מעצבן שמתעורר כשאני רואה טלוויזיה – אני יושב ומנסה למרוט שערה אחת מהזקן שלי. היא חושבת שזה ממש מעצבן. אני גם לא מנגב את האף שלי כשהוא נוזל. אני אוכל בפה פתוח. יש לי מנהגים רעים בדיוק כמו לכל אחד אחר! אני גם עושה המון קולות מצחיקים ודמויות שכל הילדים במשפחה שלי מכירים ואוהבים. זה צד שלי שמעולם לא חשפתי. הילדים הבוגרים יותר ימותו מבושה אם אתחיל לגלם עכשיו את אחת הדמויות".

אתה עדיין גר בלונדון, אחת הערים עם המגוון האתני הגדול ביותר בעולם. איך אתה מרגיש כשדיוויד קמרון אומר שהרב תרבותיות נכשלה?

"ללונדון יש היסטוריה שמשתנה ללא הרף. זה מארג שאף פעם לא מסתיים. כמובן שקמרון אומר את זה, כי זו התפיסה של מפלגת הלייבור. זה נשמע לי שטויות. לא אכפת לי מה הוא חושב, למען האמת".

אתה מדבר באלבום על השימוש שלך בהרואין בעבר. מה גרם לך לחשוף את הנושא הזה דווקא עכשיו?

"פשוט רציתי לומר את זה. רציתי להסביר משהו שהיה מאוד עמוק עבורי, ושהייתה לו השפעה עצומה על חיי לפני 15 שנה. זה היה מזמן".

זה אולי נושא רגיש עבורך.

"אני לא רגיש בקשר לזה. אני רק מודע לזה שיש אי בהירות, ושההסבר שלי יכול ללכת לאיבוד בעריכה הסנסציונית של הדברים. אז יש לי שתי אפשרויות: או שאהפוך לסגור ומרוחק ואחזור להתנהג בהתאם לדימוי שהיה לי במשך שנים, של אדם קשה ואנטיפת, או שפשוט לא אדבר בכלל. זה ממש מתסכל, אתה בטח מבין".

יש הרבה אנשים שיתקשו להבין. הם יראו את השימוש שלך בהרואין כטעות.

"אבל אני לא לגמרי רואה את זה כטעות! זו בדיוק הנקודה. זה היה חלק מההתבגרות שלי. תראה, לא הלכתי וחיפשתי את זה. הגעתי הביתה וזה היה שם, מוכן, על השולחן. מה הייתי אמור לעשות? לעזוב את החיים שלי כמו שאני מכיר אותם ולסרב לזה, או להישאר בבית שלי ואיכשהו לשלב את זה בחיים שלי? בהתחלה חשבתי שזה מאוד נעים ומאוד יצירתי. מה שכן, שיהיה ברור, אם אתם לוקחים סמים – בין אם זה סמי מרשם או סמים לא חוקיים – בשלב מסוים הם יהפכו אתכם לאומללים. אז תחליטו איך תרצו שהחיים שלכם יראו".

יש עוד סודות אפלים שאתה רוצה לחלוק איתנו?

"האמת היא שיש לי תשוקה גדולה לתיאטרון בובות. הזמנתי בובות בדמותי כשביקרתי בג'קארטה. במקור רציתי להשתמש בהן בקליפ לשיר באלבום, 'Hollow Ponds', שמספר על ההתבגרות שלי. אז עכשיו יש לי בבית עשר בובות בדמותי ובובה אחת בדמותו של ברק אובמה. אולי אהפוך את זה למופע תיאטרון בובות לילדים. תמיד אמרתי לעצמי שכשאני אתחיל להקריח, אעסוק בתיאטרון בובות".

אתה מודאג מהרגע שבו תתחיל להקריח?

"לא. באמת שלא. פעם הייתי מודאג מכך, כשהייתי צעיר יותר ושחצן יותר. אבל עכשיו אני כבר ממש מחכה לזה. אוכל להפסיק לעשות את החרא הזה!".

אתה עדיין מוצף רגשות?

"ביליתי בערך חצי מהחיים שלי בהבעת רגשות בדרך כזו או אחרת. תודה לאל שיש לי עבודה שמאפשרת לי לעשות את זה".