לילי פרנקו מוציאים אלבום חדש וחולמים לעשות טור בלבנון ואירן

חברי להקת לילי פרנקו אוהבים את השמש. היא מופיעה במלוא הדרה על עטיפת אלבומם החדש, "אפשר לראות דגים", שם היא משתקפת במי ים צלולים כבמעין אידיליה ים תיכונית. באלבום עצמו הם שרים על כך ש"אין דבר מלבד השמש והחום" ("השמש והחום"), מתארים בעגה רומנטית את השמש של חוף מציצים ("על האבן"), את האופן שבו השמש חורכת את הדאשבורד בעת נסיעה על כביש שש ("כביש שש שש שש") ואפילו את השמש היוקדת על חניוני אחוזת החוף ("שלמה 2000"). אולי לכך הם מתכוונים בטענה כי "יצירה לקהל ישראלי לאו דווקא קשורה בהכרח לשפה שבה שרים או יוצרים. זה קשור למהות. ליכולת להעביר את המקום והלך הרוח". מוזיקה ישראלית, הם מבינים, צריכה לפעמים גם להסריח מזיעה.

ככל שחבריהם נוהרים לברלין, לילי פרנקו (עירא נוסבאום – שירה וגיטרה, מייקי גלס – תופים, דרור תשובה – בס, וכעת גם אורי קוטנר שהצטרף לאחרונה כגיטריסט שני) משקעים עצמם יותר ויותר במרחב המקומי. עם "אפשר לראות דגים" הם כבר לא רק הרכב אינדי רוק ששר בעברית, אלא קודם כל הרכב תל אביבי השוזר בשיריו את החופים שלה, החניונים שלה ואת הדמויות האקסצנטריות התועות ברחובותיה ("מאיר המשוגע").

הם הרי הכירו בעירוני א' וקראו להרכב על שם המורה לספרות. הם טופחו בתוך סצנה מוזיקלית מקומית העוטה לדבריהם אופי של קיבוץ. לא בכדי אחד השירים האהובים על ההרכב הוא "זוכר ת'ימים" של בוא לבר ("אתה לא צריך לגדול בחיפה כדי להבין מי זה מיקו הגמד"); יש משהו ברומנטיזציה המוזיקלית הזאת, בהתרפקות הנוסטלגית על ילדות בעיר בעלת אופי מובחן, השמור רק ללהקות הרגישות מספיק למקום שממנו הן באו.

לא עוזבים לברלין. לילי פרנקו (צילום: גוני ריסקין)

"מקום בהכרח משפיע על היצירה", אומר נוסבאום. "אבל התשובה לשאלה כיצד המקום משפיע על האמנות, היא מורכבת הרבה יותר. אנחנו חיים כאן ותופסים את המקום הזה בדרכנו המוזרה. אנחנו מושפעים מאוד מאמנים לא ישראלים, וכשההשפעות עוברות דרכנו יוצא משהו אחר שעבר דרך המסננת של הישראליות שלנו. אנחנו גם מושפעים כמובן מרצף עשיר של תרבות עברית בת שנים רבות ומנסים להכיר יותר ולהתייחס אליה ביצירה שלנו באופן מקורי. זה המטען התרבותי שלנו ואסור להתכחש אליו".

איפה נכנסת למערבולת הישראלית הזאת הזהות התל אביבית שלכם?

תשובה: "אני חושב שתל אביב זה ארץ ישראל, וכל השאר זה משהו אחר שבא ברע, בלי להתנכר לאנשים עצמם".

נוסבאום: "אני לא מסכים עם זה, אבל מבחינה מוזיקלית אפשר לזהות מסורת של ילידי תל אביב ורוקנ'רול, מאריק איינשטיין דרך מאור כהן ועד קין והבל 90210 וסא"ל חרדלי. אין פה זרם תל אביבי והסגנון הוא די רחב, אבל האנשים שפועלים פה מחוברים זה לזה".

ולמה "אפשר לראות דגים"?

נוסבאום: "אני חושב שאם מקשיבים לאלבום אפשר להבין למה. יש באלבום שני קטבים – השמש החזקה והבוהקת שמכה מהחוץ והשמש שמכה מבפנים, ממעמקי הים, גם כשאתה עם משקולת על הרגל. באמצע אפשר לראות דגים".

לילי פרנקו שורדים ביחד שבע שנים ושלושה אלבומים, אך מבחינתם הקלישאה העיתונאית המשפילה ביותר תהיה לטעון שהם "מתבגרים". "אי אפשר לעשות רוקנ'רול בלי להיות ילד", קובע נוסבאום. "ואנחנו באמת ילדים. תהליך ההתפתחות שלנו הוא רציף ועיקרו חקירה של המוזיקה שאנחנו אוהבים ורוצים ליצור".

מבחינה סגנונית לא השתניתם הרבה.

קוטנר: "בתור מישהו שעד עכשיו בחן את הלהקה מהצד, מה שמגניב בלילי פרנקו היא שיש התפתחות תמידית אבל היא נוגעת בניואנסים דקים מאוד, כאלה שאפשר להבחין בהם רק כשאתה באמת מאזין למוזיקה ויכול לשים לב. זו גם החלוקה הכי נכונה לז'אנרים של מוזיקה: כזאת שצריך להאזין לה באמת, בתשומת לב, וכזאת שלא".

גלס: "שחקן כדורסל טוב אף פעם לא ישנה את המשחק שלו לגמרי. הוא מתבסס על השלד שיש לו ומוסיף לו עוד איכויות קטנות. זה סוג השינוי שאני מאמין שעשינו".

אתם לא מרגישים שמאז שקמתם האופנות התחלפו, ושעכשיו מתאים פחות להיות להקת גיטרות ללא אדג' אלקטרוני?

נוסבאום: "יש מוזיקה אלקטרונית שמביאה איתה חוויה של רוקנ'רול ויש רוקנ'רול שמחקה מוזיקה אלקטרונית. הדברים האלה הם נזילים לחלוטין ומשפיעים זה על זה. החוויה היא העיקר. לאורך 50 או 60 שנה הרוקנ'רול ולא הפסיק להתקיים. להפך, יש התפתחות גדולה לאורך השנים ותמיד יש דברים טובים – תמיד אפשר לחפש ולמצוא. הרבה אנשים מייצרים פה תרבות חדשה שבעצם הווייתה מתנגדת למצב הקיים. בהקשר הזה המרד הוא בעצם העשייה. ככל שיותר אמנים מכל הסוגים יעבדו ויצרו ויתמידו למרות הקושי, התרבות תתפתח יותר. לכן אנחנו לא מרגישים את הצורך להצביע על החרא ולהתפלש בו אלא פשוט ליצור במרץ. זה הכוח שלנו".

"אי אפשר לעשות רוקנ'רול בלי להיות ילד". לילי פרנקו (צילום: גוני ריסקין)

הם באמת לא מתפלשים בחרא, אלא נוטים יותר לשקוע באידיליה מהסוג שעולה מעטיפת אלבומם החדש. "החלום שלנו הוא שיהיה שלום ונוכל לעשות טור בלבנון ובאירן. תחשוב איזו מוזיקה מטורפת יש באיראן, מדכאים אותם שם".

תוסיפו גם נגן עוד? יש כזה טרנד.

קוטנר: "מה שמגניב זה למצוא את קווינס אוף דה סטון אייג' של לבנון ולא לחפש דווקא את הרבדים הברורים של העוד. בשביל לעשות רוק בישראל אתה צריך להיות אנדרדוג, ובזה אנחנו הרבה יותר דומים ללבנון ולמצרים מאשר לארצות הברית".

השקת האלבום החדש ביום רביעי (7.6) 20:30, בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, כרטיסים: 70/55 ש"ח