סאן טיילור חוזר ונמאס לו ללחוש

משהו טוב עובר על ארנון נאור, הלוא הוא המוזיקאי Sun Tailor. הוא למד לכעוס, לצעוק, להפנות את זעמו החוצה בעודו נשמע כאיש שחווה הארה רוחנית.
ב"This Light" – אלבומו השני – נאור מציג סאן טיילור אחר, שמי שהכיר אותו מאלבום הבכורה יתקשה לזהותו. מדובר בסגנון שונה מאוד מ"Like The Tide" המופנם והחרישי שיצא לפני כשנתיים וחצי.

את אלבום הבכורה ההוא הקליט נאור בחדר בלונדון, בתקופה שתיאר בפניי בעבר כאחת הבודדות בחייו, ואכן כך נשמע האלבום: אטי, עצוב, כבד ושקט. נאור כלל לא ידע אז מה לעשות עם ההקלטות, ובמקום להוציא את האלבום מיד בסיום העבודה עליו, מצא את עצמו בהודו. רק משחזר לארץ החל להופיע וגיבש סביבו להקה, שבה חברים אחיו הצעיר אודי נאור בתופים וכלי הקשה, דניאל ספיר בבס, עמרי בראל בגיטרה חשמלית ולאפ סטיל, ג'קי פיי בצ'לו ובגלוקנשפיל.

עוד בהופעות הראשונות ניכר הבדל גדול בין הגרסאות המוקלטות לעיבודים החיים של השירים, שזכו לחדוות נגינה ולחיוּת שלא היו באלבום. "החוויה של האלבום הראשון הייתה מאוד קשה ולוותה בהרבה תהיות ופחדים", נאור מספר, "באלבום הזה העשייה הייתה במתכונת יותר להקתית. הרצון היה לקחת מראש את הלהקה ולתפוס סאונד שנשמע יותר לייב ופחות כמו הפקה של סטודיו".

בניגוד לאלבום הראשון, השירים באלבום החדש הוקלטו בשמש, כלומר בישראל ובהודו. נדמה שיש לה נוכחות חזקה בו.

"עדיין לא מדובר בחוויית האפי גו לאקי עליזה. אני סאן טיילור, לא טיילור סוויפט. הכתיבה שלי גם לא מגיעה ממקום מאוזן יותר מבעבר. זה לא המקום שממנו מגיעים שירים, לפחות לא אלו שאני אוהב. תמיד נמשכתי למסתורין, לפינות חשוכות, לחפור קצת באדמה, וכן, יש אש באלבום הזה. אש היא הדלֵקה הזאת, הכעס הזה שאני מרשה לו היום להתקיים. היא סימן לחיוּת חזקה, אפילו מוגזמת. בדיוק אותו אדם יצר את שני האלבומים האלה, רק שהפעם הוא הדליק את האור. כלומר לקח המון ספרים ושרף אותם בערמה באמצע החדר".

השינוי בא לידי ביטוי גם בעטיפות האלבומים. הבלרינה אנה פבלובה בשחור לבן שהופיעה על עטיפת האלבום הראשון והקודר, לעומת מה שנראה כמו שמש העשויה מחוטים באלבום השני. שוני נוסף שבולט באופן מיידי הוא קולך. השירה שלך אחרת, בעלת מנעד רחב יותר של הבעה.

"הקול שלי באמת השתנה מאוד. אני עדיין אוהב את השקט, אבל אני אוהב גם לתת בראש, לצעוק".

מדוע לא באו הצעקות לידי ביטוי באלבום הראשון שלך?

"גיליתי אותן מאוחר יותר. בהתחלה היה לי קול יחסית לוחש, חיפשתי לשיר קרוב מאוד למיקרופון ולתת למאזין חוויה של חדר. חשתי איזו לאות מהשירים של האלבום הראשון, ולכן הם עברו טרנספורמציה כשהם הגיעו לבמה. כך התחלתי לגלות את העולם של האלבום השני, של האנרגיה והתעצומות שבו".

לדעתו של נאור האלבום נע מן האפל אל המואר ומסתיים בנימה אופטימית עם שיר הנושא. בשיר הפותח, "Who's At Your Window", יש אווירה קריפית מאוד, לילית. "זה השיר היחיד שכתבתי שיש בו אקורד אחד בלבד. זה יוצר איזשהו מתח. אנחנו כל הזמן מחפשים את ההתקדמות, גם בחיים וגם ביצירה, ובמציאות של אקורד אחד שלא משתנה – השינוי חייב לבוא מאספקטים אחרים: מהליריקה, מהאווירה. זה גם הטקסט הכי אפל באלבום".

אם כבר אווירה, למה הקלטת את שיר האקפלה "Make My Way Home" דווקא בכנסייה?

"מההתחלה היה לי די ברור שאת השיר הזה אי אפשר להקליט בחדר. חיפשתי חלל ענק להקליט בו, תרתי בארץ אחריו. עברתי בכל הכנסיות ביפו, בירושלים, בחיפה, הגעתי אפילו למערות בית גוברין. בכל חלל שאליו הגעתי עמדתי והקלטתי את עצמי שר את השיר לאייפון. בסוף מצאתי את הכנסייה הסקוטית, ובמזל אנשיה הסכימו".

היו כנסיות שלא הסכימו?

"כן, בכנסייה אחת בתל אביב הבישוף הגיע למסקנה שהשיר לא עולה בקנה אחד עם ערכי הכנסייה. אמרתי לאב הבית שימסור לבישוף הסקנדינבי שמדובר בשיר רוחני שמנסה להתחקות אחר מציאה של משהו. שלחתי לו הקלטה שעשינו בחניון ענקי והוא אמר 'יש לי בעיה חזקה עם הטקסט. יש בית בשיר שאומר Save yourself, save yourself \ And count your doors \ I'll make my way home. ואנחנו כנוצרים לא מאמינים שאדם יכול להציל את עצמו אלא רק בחסדו של ישו הקדוש, ולפיכך אנחנו לא יכולים לאפשר לך לשיר את השיר הזה בכנסייה שלנו".

מילא שזה לא מתאים לתפיסה הנוצרית, אבל השיר גם לא מבזה אותה. זה לא שאתם מהללים את השטן או משהו. מה, הוא כבד?

"איך הוא יהיה בישוף אם הוא לא יהיה כבד? קיבלתי את זה. הוא קרא את הטקסט, זה חשוב לו. אני יכול מאוד להעריך את זה, אפילו שאני לא מסכים עם האתוס. בסוף הקלטנו במקום שיותר התאים".

על השיר "Late In The Day" אומר נאור שהוא מדבר על מעגליות, על כך ששום דבר לא נשאר במקום. זה הזכיר לי שכשנפגשנו באינדינגב הוא שאל אותי "מה חדש", וכשעניתי לו "לא הרבה", הוא ישר הפטיר: "כן, אבל הכל מתחדש כל הזמן".

נשמע לי שהכאפה הרוחנית של הודו חלחלה בך רק כמה שנים אחרי שחזרת משם. אתה ניחן בהתבוננות אופטימית יותר היום? חווית איזו הארה של פרספקטיבה בריאה יותר?

"אין לי תשובה אחת. אני לא יודע אם זו ראייה אופטימית חדשה לעומת הפסימית שהייתה, אבל פעם לא הצלחתי להתמודד עם הזמניות של הכל והיום אני מתמודד. זה ההבדל המרכזי".