ככה שיר נולד: איך מכירים לילדים מוזיקה טובה?

"לפני כמעט שש שנים השמעתי לילדה שלי, אז בת שנתיים, את כל הקלאסיקות של שירי הילדים. חיפשתי משהו שיהיה יותר עכשווי וגם יישמע כמו המוזיקה שאני אוהב לשמוע, וקלטתי שאין כזה", מספר יאיא כהן אהרונוב, חבר להקת הדג נחש והאיש שהקים, יחד עם אחיו, איש החינוך והסופר רן כהן אהרונוב, את הפרויקט המדובר "ילדי בית העץ".

"דיברתי עם אחי, שהוא איש חינוך ואוטוריטה מבחינתי בכל מה שקשור לילדים, עבדנו על זה ופיתחנו את הסיפור במשך ארבע שנים". ה"סיפור" הוא מחזה מצליח שמלווה על ידי אלבום באותו השם. האלבום הראשון אירח אמנים בהם מוקי וקרולינה והוביל לאלבום שני, שיצא ממש לאחרונה ומארח לצד אמנים מוכרים כגון שלומי שבן ומארינה מקסימיליאן גם אמנים צעירים יחסית, בהם נצ'י נצ' וקפה שחור חזק.

גם היא בחבורה. מרינה מקסימיליאן

הצורך למצוא וליצור מוזיקה ראויה לילדים לא עלה, כמובן, רק במשפחת כהן אהרונוב. עד שנות ה־80 היה מקובל למדי עבור אמנים גדולים להוציא אלבומי ילדים: מתי כספי, יוני רכטר, אריק איינשטיין, גידי גוב וחוה אלברשטיין – כולם הוציאו אלבומים ושירים לילדים כחלק מגוף היצירה שלהם, בלי להתייחס לזה כאל חלטורה או כעבודת צד, פשוט מתוך הבנה שקהל שרוצה לשמוע את המוזיקה שלך הוא הקהל שלך ולא משנה הגיל.

סמוך לעליית הטלוויזיה המסחרית בישראל וחתך הערוצים הרחב שלה נוצרה איזושהי הפרדה בין "תכנים למבוגרים" ל"תכנים לילדים", מה שחלחל גם אל תחום המוזיקה. מאמצע שנות ה־90 נטשו האמנים הגדולים את התחום ("אחלהזאורים" של מיכה שטרית וארקדי דוכין מ־1993 היה סנונית מאוחרת בז'אנר), ובזמן שהמוזיקה הישראלית עברה כמה וכמה גלגולים, ברוב בתי האב בישראל שבהם לא רצו להיכנע לפסטיגלים נשארו עם "הכבש השישה עשר".

"אנחנו מושפעים מגישה אלטרנטיבית וזה עובר ליצירה. אף אחד מאיתנו לא מושפע מהפסטיגל", מסביר טל בלכרוביץ', המפיק המוזיקלי של פרויקט "ענן על מקל", שהיה מהראשונים לגלות שיש צמא מתגבר ומקום למוזיקה יותר "בוגרת" לילדים, למרבה האירוניה.

"ענן על מקל", שבלכרוביץ' הפיק יחד עם המוזיקאי דידי שחר והיוצרים ירדן בר־כוכבא ועידן אלתרמן, מבוסס על שיריה של רינת הופר, לווה בהצגה והמשיך לסדרת טלוויזיה פופולרית ("דן ומוזלי"). מפה לשם "ענן על מקל" הגיע למעמד של אלבום פלטינה. "ראיתי פסטיגל פעם אחת והספיק לי", מבהיר בלכרוביץ', "הם חושבים על להביא יותר כוכבים ושחקנים, וזה בסדר כי אלה החוקים שהם משחקים לפיהם וזה מה שהקהל שלהם דורש. זה לא פחות טוב, זה פשוט עולם אחר, שאנחנו לא חופפים אליו. אנחנו לא מכוונים לגודל וזו לא שאלה מבחינתנו. גילינו שיש לא מעט הורים שגם מחפשים את המקום של העומק, פשוט היה צריך להציע".

דידי שחר מוסיף: "זה מעניין שהיום אנחנו (המבוגרים – א"ב) לא מכירים את הפסטיגלים, כי פעם היו יוצאים משם נכסי צאן ברזל, מעוזי חיטמן ועד ציפי שביט, היו שם תכנים חשובים, אבל בשנים האחרונות אין. אני לא מכיר בכלל את החומר אז אולי זה קצת לא הוגן מה שאני אומר, אבל מצד שני זה שאני לא מכיר את זה גם אומר משהו".

האם מדובר בתופעה שיכולה לתת פייט למופעי החנוכה הענקיים? נראה שלא, אבל גם אין בזה צורך. ההצלחה של האלבומים האלו נמדדת לאו דווקא במכירת כרטיסים אלא בעובדה שממש כמו פעם, לא מעט מוזיקאים חוזרים לגלות את קהל הילדים וליצור בשבילו. אלון עדר ודנה עדיני, עלמה זהר, עלמה זק ואלון נוימן – כולם מוציאים או הוציאו בשנה־שנתיים האחרונות אלבומים שלא מיועדים להיכל נוקיה אלא לזאפה או לתיאטרון תמונע. בקיצור, "אם תפיק אותם, הם יבואו".

אבל בתקופה שבה כוכבי הילדים מופיעים בדרך כלל בלעדית לילדים ולא מתערבבים עם יוצרים מתחומים אחרים, מה הופך אלבומים כמו "ענן על מקל" ו"ילדי בית העץ" לאלבומים לילדים? קודם כל דרך ההפצה: הפרסום של חלקם הגיע דרך ההורים, מפה לאוזן, ולפעמים דרך ביקורות מוזיקה חיוביות – וזה לא בדיוק תחום שמסקר אלבומי ילדים. "הגיבורה היא ילדה, הסיפורים הם של ילדים אבל אין פה התיילדות של הסגנון", אומר בלכרוביץ'. "מה שמעניין זה שרוב השירים עצובים: הילדה לא תמיד מחייכת, יש סיפורים על ענן שהלך לאיבוד. יש מלנכוליה אבל הסתכלות מעיניים של ילד, והמבוגרים מתחברים לזה". כהן אהרונוב מסכים: "אני חושב שכל הורה שמעביר זמן עם הילדים שלו מחפש הזדמנות להביא קצת מעצמו. מבחינתי זה לא מיועד לילדים, רק הטקסטים מייעדים את זה לילדים, אבל מוזיקלית עשינו מה שרצינו לשמוע: משהו שמח וכיף. יש גם שירים מרגשים כמו השיר ששר אברהם טל על איך זה להיות אח לילד אוטיסט, במקור שיר מאוד עצוב, שעשינו ממנו שיר קצבי כדי שלילדים יהיה יותר קל להתחבר אליו. זה, אגב, בדיוק מה שאנחנו עושים בדג נחש. זו אותה הפילוסופיה".

"ענן על מקל", זאפה ירושלים, דרך חברון 28 ירושלים, שישי (3.2) 14:00, 75־85 ש"ח. האלבום: הליקון, 2012, 50 ש"ח

"ילדי בית העץ", זאפה תל אביב, הברזל 27 תל אביב, שבת (11.3) 13:00, 75־85 ש"ח. האלבום: התו השמיני, 2016, 40 ש"ח