מוריס אל־מדיוני לא נוטר טינה ולא כועס – הוא רק רוצה להופיע

הפסנתרן האגדי מוריס אל־מדיוני יושב בבית קפה קטן על הטיילת של נתניה ומשקיף אל הים התיכון, הנשפך אל רצועת החוף. בשנים האחרונות העיר הפכה מזוהה עם בני הקהילה הצרפתית, שחלקם עזבו עבר מפואר כדי להשתקע מחדש בישראל, והוא עצמו, בן ה־88, גר כאן מאז שעלה לישראל ב־2011, ממרסיי. "עיר יפה היא", הוא אומר על נתניה בעברית הייחודית שלו. "האוויר, והים, ומול הים". המבט שלו נישא אל מעבר לאופק, אולי אל עבר אוראן שבאלג'יריה, שם נולד, גדל ולימד את עצמו לנגן בפסנתר. שלוש נקודות הציון החשובות ביותר בחייו.

תווים הוא מעולם לא למד לקרוא, תיאוריה הוא בוודאי לא יודע. "הכל בפנים פה – בראש. כשאני יושב על פסנתר, הכל יוצא מהראש לצבעים", הוא אומר במבטא צרפתי כבד, כשהוא מתכוון לומר "אצבעות". "קשה לי לדבר. אני יכול לדבר. אמרתי לאיבון (המנהלת האישית שלו, שמשמשת גם מתורגמנית לעת מצוא – ע"ס), תגידי לג'ורנליסט שיהיה קצר. ראית אותי, בסדר, זה טוב". את האנרגיה שנותרה לו הוא מעדיף להקדיש לנגינה.

ב־1942, ערב כיבושה של אוראן על ידי בעלות הברית, מוריס בן ה־14 היה מנגן על פסנתר בקפה אוראן, שהיה שייך לדודו. בית הקפה הפך למקום בילוי מועדף על החיילים האמריקאים שהשתכנו כעת לאורך החוף של אלג'יריה, ומהם למד אל־מדיוני על ג'אז, בוגי ווגי וסלסה, שהתמזגו עם המוזיקה המקומית שעליה גדל. את אוראן הוא נאלץ לעזוב – יחד עם רוב המשפחות היהודיות של המקום – בשלהי מלחמת העצמאות של אלג'יריה, ב־1961. "אני מצטער, אוראן. נולדתי שם, היו לי חברים יהודים וחברים ערבים. הצטערתי הרבה כשיצאתי משם", הוא נזכר. עד היום פונים אליו באינטרנט אנשים משם, שזכרו את הנגינה שלו מפעם וגילו אותה מחדש ביוטיוב. "איפה אתה, אתה הגאווה של אלג'יר", הם כותבים לו. "אני לא עונה להם", הוא אומר בעצב, "לא נותן להם לא טלפון ולא כתובת. הם היו אוהבים אותי, היו אומרים לי, אתה יהודי טוב, חבל שכל היהודים לא כמוך. אבל מה זה אומר?", הוא מתרעם.

מאוראן התגלגל לאשדוד, אבל אחרי כמה חודשים עזב לפריז והשתקע לבסוף במרסיי. הפריצה הגדולה הגיעה מאוחר: הוא כבר היה בן 67 ורק אז הקליט אלבום ראשון, שנקרא, כמובן, "קפה אוראן". מאז היו עוד שני אלבומים, וגם זכייה בפרס המוזיקה היוקרתי של Radio 3 של ה־BBC. למרות זאת, מנהלי פסטיבל הפסנתר שהתקיים ב־2015 לא טרחו להזמין אותו, אף שהמנהלת האישית שלו הגישה את מועמדותו. בעצומה שפרסם אז קובי אוז, תחת הכותרת "די לבורות התרבותית", נכתב: "זו כבר הפעם הרביעית שהמוזיקאי המחונן מקבל מהם תשובה שלילית… יש קהל רב שישמח לשמוע אותו מנגן. הפסנתר בעצמו ישמח – הרי בכל פסנתר יש קלידים בשחור ובלבן". מנהלי הפסטיבל חזרו בהם.

אל־מדיוני, בכל מקרה, לא כועס. לטענתו, לא כעס גם אז. "קובי אוז כעס במקומי", הוא צוחק. אין לו זמן או כוח למלחמות כאלה. הוא מנגן. "עושה חזרות בשביל לא לשכוח", הוא אומר, "אני עייף מהגוף אבל לא מהצבעים. צבעים בסדר. הידיים בסדר".

"קובי אוז כעס במקומי" (צילום: Muperphoto)

כשהיית בן 9 מול הפסנתר באוראן, על מה חלמת?

"כלום. הייתי ילד קטן, מה הייתי יכול לחשוב? זה אבולוציון. אתמול לא חשבתי על מחר. מה ילד בן 9 יכול לחשוב על מחר?".

מה הופך אותך למוזיקאי טוב?

"שאני מנגן את מה שאני אוהב לנגן".

מי המורה הכי טוב שהיה לך?

"לא למדתי אף פעם מוזיקה. אף שיעור. רק אוזניים וצבעים. אני לא יכול ללמד. למדתי לבד, אין לי תיאוריה". הוא גם נמנע מעמדה של מורה כשהוא מדבר על השותפים המוזיקליים הצעירים שאיתם הוא משתף פעולה בזמן האחרון, הזמרת נטע אלקיים ("היא לומדת מהר מהר, המוזיקה שלה קרובה למוזיקה שלי") והפסנתרן עמרי מור ("לא לימדתי אותו, הוא פשוט ראה אותי מנגן. פסנתרן מצוין, אני אוהב אותו והוא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותו. כשלא אהיה פה, אני בטוח שיהיה מישהו במקומי". ואז הוא צוחק, "אבל הוא לא יודע כל מה שאני יודע").

כשאתה שומע פופ ים תיכוני עכשווי אתה מתחבר אליו?

"כן, בטח. זה מוזיקה מזרחית. אני אוהב גם מוזיקה אשכנזית קלאסית אבל אני אוהב יותר את המוזיקה המזרחית הקלאסית, ההלנית, היוונית".

מה זו מוזיקה יהודית בשבילך?

"אין מוזיקה יהודית, יש מוזיקה אנדלוסית. לערבים ויהודים יש אותה המוזיקה. אנשים לא מכירים את זה. כשהיהודים יצאו מספרד ב־1492 באו או לאלג'יר או לטורקיה והביאו מוזיקה מספרד, אבל זו לא מוזיקה שלהם לבד".

אתה עדיין נהנה להופיע?

"בטח, בטח, מאוד. היו שמונה חודשים שלא עשינו קונצרט, אני ישר חושב: איפה הפסנתר שלי? אני רוצה את הפסנתר. איפה הצבעים שלי, איפה האנשים שלי. אני אתן כל מה שיש בלב שלי בקונצרט הזה. בזמן שלא ניגנתי עשיתי בבית חזרות. לפעמים אני לא מוצא בדיוק את מה שרציתי ואז פעמיים־שלוש חזרות והכל חוזר".

המנהלת מבקשת מאל־מדיוני רשות לצלם סרטון שבו הוא מזמין את הקהל להופעה הקרובה שלו. הוא נענה בחיוך ובעברית שכולה שלו הוא אומר "אני מוריס אל־מדיוני, אהיה שמח לראות אתכם בקונצרט בעינב סנטר בתל אביב ב־26 במאי. כל טוב, להתראות". הוא מסתובב אליי. "אתה תוצרת הארץ? מאין ההורים שלך?".

אבא שלי מיוון, אימא שלי נולדה בארץ.

"זו חתונה טובה", הוא צוחק. "אני יכול להגיד לך, אתה הכי סימפטיק. סימפטיק זה לא עברית. זה צרפתית ואנגלית", והוא שוב מחייך. "שמחתי לענות על השאלות שלך. אפילו שאני עייף והכל הולך באוויר".

מוריס אל־מדיוני יופיע במרכז עינב, אבן גבירול 71 תל אביב, שישי (26.5) 13:00, 90־120 ש"ח