סאונדגארדן בישראל: קלישאה מהנה היא עדיין קלישאה

לסאונדגארדן יש את כל מה שלהקת רוק אלטרנטיבי צריכה: שיער ארוך, ריפים קליטים וסולן רגיש במכנסי עור. הכל לפי התבנית הרוקיסטית המוכרת, וזאת גם הבעיה שלה

סאונדגארדן בתל אביב. צילום: אורית פניני
סאונדגארדן בתל אביב. צילום: אורית פניני
19 ביוני 2014

לפחות על פני השטח, הזמן היטיב עם סאונדגארדן, ולו בקטגוריה הבסיסית ביותר: כל השיער עדיין על הראש, גם כשהלהקה מתייחסת אל עצמה קצת כמו מיצג מוזיאוני, כשכריס קורנל מקפיד להזכיר, כמו היה מדריך שקדן בתערוכה: הנה שיר מאלבום שהוצאנו לפני 20 שנה; אנחנו להקה כבר 30 שנה. כמו כן, עמדתי אמנם יחסית רחוק מהבמה אבל לעין הלא מזוינת היה נדמה שהוא לבש מכנסי עור. ועצם הדבר שאפשרות מכנסי העור מונחת על השולחן אומר משהו על סוג ההופעה של סאונדגארדן וגם על סוג הלהקה שהיא סאונדגארדן.

צילום: אורית פניני
צילום: אורית פניני

24 שעות אחרי ההופעה המסחררת של פיקסיז, סאונדגארדן מציעים פרשנות אחרת לגמרי לרוק אלטרנטיבי מתפר האייטיז-ניינטיז. אין הרבה טעם להשוות בין שתי הלהקות, אבל בעוד שפיקסיז הצטופפו על במת הענק כאילו המרחב שהיה זמין להן היה למעשה מצומצם בהרבה, סאונדגארדן נפרשו לכל רוחבה: באסיסט וגיטריסט בצדדים, סולן-גיטריסט בדיוק באמצע. לפי הספר, גם אם משמעות הדבר היא מרחק פיזי, דינמי ובסופו של דבר גם רגשי בין חברי הלהקה.

רוב השירים של סאונדגארדן – ולאורך כמעט שעתיים הם עוברים טוב-טוב על קטלוג הלהיטים שלהם, נוברים באלבומים המוקדמים ובאופן כללי, עושים את מה שצריך לעשות כדי להיחשב למשקיענים – בנויים לפי נוסחה דומה. הם נפתחים בריף אפקטיבי, ממשיכים לשיתוף פעולה הדוק מאוד, לפרקים הדוק מדי, של הלהקה, לרוקנרול מכוסח אבל לא יותר מדי, כזה שמודע היטב לבלאק סאבאת' ולבלוז-רוק פסיכדלי בריטי ואמריקאי מהסבנטיז (אתפלא לדעת שאין להם את כל האלבומים של The Move), עם טוויסט בדמותו של קורנל עצמו, סולן רגיש ורגשן עם נטייה לשיר גבוה גם כשלא צריך, לנסות לפגוע בתו רחוק בשביל הלהטוט ולא כי הלחן דורש את זה. פוזה נמדדת בסנטימטרים שעוברת היד של הסולן מהגיטרה לאחיזה איתנה במיקרופון בבתים ואמנם קורנל רחוק מלעשות חיקוי של טחנת רוח כפי שהיו עושים זאת החבר'ה מואן היילן, אבל הוא גם לא בוחר בתנועה הקצרה ביותר. לסאונדגארדן יש פוזה, ורובה נמצאת אצלו. לא כולה, אבל רובה.

צילום: אורית פניני
צילום: אורית פניני

ברט איסטון אליס ("מתחת לאפס", "אמריקן פסיכו") עשה בשנים האחרונות שימוש בדיכוטומיה "אימפריה" ו"פוסט-אימפריה", כשהוא נשען על הגדרת עידן ארצות הברית כהגמוניה גלובלית בשביל לסווג תופעות תרבותיות לשתי הקטגוריות הנ"ל. אליס אמנם ספג לא מעט לעג על ההגדרה – שסובלת במידה רבה מפשטנות – אבל למקרה של סאונדגארדן היא מתאימה. הבעיה היא שהמנעד הרגשי של כריס קורנל מרגיש בטוח מדי. גם אם כריס קורנל כותב טקסט כאוב וזועק אותו על הבמה, הוא עדיין נראה כמו מישהו שיכול לשבת בבר בעודו חובש מגבעת. הטלטלות הרגשיות שלו הן בטוחות מדי, מתרחשות בין קירות מוכרים וכאלו שאושרו לשימוש על ידי דורות של סולני רוק. הוא רגיש בדיוק במידה שבה מותר לגבר להיות רגיש מבלי שאף אחד יטיל ספק בגבריות שלו. הוא בחור יפה עם שיער ארוך, לא יותר שברירי או פגיע מהמותר. עיט פצוע שעוד מעט יבריא ויחזור להיות עיט לכל דבר.

צילום: אורית פניני
צילום: אורית פניני

אין פה מהפכה. הלהקה היא להקת רוק, הקהל הוא קהל רוק וכל אחד עושה את המצופה ממנו. אולי פעם זה לא היה ככה, אבל ב-2014 סאונדגארדן הם פסקול הרוק של האימפריה. אני לא חושב שהם להקה רעה ובגבולות של מה שהם עושים, זו הייתה הופעה לא רעה, בסך הכל. חלק מהזמן, הקלישאות האלו הן כיפיות (בעיקר אלו שנוגעות לנגינה ולא לשירה או להפעלות הקהל המטופשות. אם אין לך אקדח, אני לא ארים ידיים באוויר רק כי אמרת לי). אבל השמרנות, שלא ברור אם נדבקה לאורך השנים או שתמיד הייתה שם, היא בעוכריה. מדובר להקה שבוחרת לאשר שתי מוסכמות על כל אחת שהיא מערערת. זה בסדר, אם אתם בסדר עם האימפריה.