סול פוד: קליס בראיון לקראת ההופעות בישראל

אחרי אינספור זיגזגים בקריירה נדמה שקליס סוף סוף מצאה את מקומה. עם אלבום מעולה וקוליות שאפשר רק לקנא בה, הדיווה מגיעה לתצוגת תכלית בישראל. ראיון

קליס. צילום: אסטבן אוריון
קליס. צילום: אסטבן אוריון
28 בינואר 2015

אפשר להמר מראש ששתי ההופעות של קליס בשישי ושבת הבאים במועדון הזאפה בהרצליה יהיו היפוכה המוחלט של הופעתה הקודמת בישראל. זאת שרובנו, יש להודות, כמעט שלא ידענו על קיומה. זה קרה ב־2011, שנה ומשהו אחרי האלבום "Flesh Tone", שבו החליפה קליס את הפופ־סול העקום שלה בעטיפת יורופופ נוצצת אבל לא מאוד אנינה. הפאזה המועדונית של קליס כללה אז סיבוב הופעות עם רובין, עוד כוכבת פופ שקשה לא לאהוב, אבל לאומן 17 היא הגיעה עם כמה שירים ופלייבק. מה שבעגה המועדונית נקרא "הופעת פריצה", ובאוזניים של מעריצים שקיוו ליותר, חלטורה קטנה.

התמונה שהצטיירה הייתה של זמרת שקפצה לעשות פה כמה שקלים והמריאה הביתה שנייה אחר כך (היי ריהאנה), אבל בשיחה טרנס אטלנטית עם הדיווה מתברר שכל האפיזודה הזו הייתה רק תוכנית כיסוי מתוחכמת לטיול משפחתי בארץ הקודש. "אימא שלי הייתה בישראל בעבר, אז הזמנתי אותה להצטרף אליי שוב", קליס מספרת בקולה הצרוד, דרך קו טלפון צרוד לא פחות. "אני נוצרייה, אז עשינו הרבה מהמסלולים ההיסטוריים, אכלנו אוכל מדהים והיה נהדר. למען האמת, אפילו עברתי בישראל טקס הטבלה". מה שנקרא – בבוקר קידוש, בלילה שוק.

למרבה השמחה, לביקור הקרוב שלה בישראל (שנדחה מהקיץ בעקבות מבצע צוק איתן), קליס מגיעה עם אלבום מצוין, שאחרי פיתולי הקריירה הרבים שלה הצליח להאיר אותה בגוון חדש ומחמיא מתמיד. "Food" הוקלט בשנה בשעברה בלוס אנג'לס עם דייב סיטק, איש ההרכב TV on the Radio ומפיק המשויך לרוב לצד האלטרנטיבי והמתוחכם של הסקאלה. אחרי שנים שבהן הקפידה להיצמד לסאונדים הכי עדכניים של הפופ, החיבור המחודש של קליס לשורשים רדומים של סול מעושן ושל מקצבים מהסוג שאפשר לשמוע בנווה שאנן האפריקאית הפכו אותה לכוכבת רשימות הסיכום של 2014, ובצדק. "זה תמיד נחמד לקבל ביקורות טובות", היא אומרת בשלווה של מי שכבר שמעה וקראה הכל. "אבל אני לא יכולה לתת לזה להיות הכוח המניע שלי".

אבא שלך היה מוזיקאי ג'אז. הרגשת לחץ לעמוד בסטנדרטים של האלבומים הגדולים שהכרת בילדותך?

"כן, אין ספק. יש לי חיבור טבעי למוזיקה הזו. בבית שבו גדלתי תמיד או שהתנגנה מוזיקת ג'אז, או שאבא שלי ניגן אותה. זה הפסקול שליווה את הילדות שלי".

הפופ האמריקאי נפתח מחדש בשנים האחרונות לסאונדים מהעולם, וגם באלבום שלך אפשר לשמוע השפעות שמחות של אפרוביט.

"אני לא מאזינה ליותר מדי פופ עכשווי אז קשה לי להגיב", היא צוחקת, "אבל כבר לא נשארו הרבה דברים שלא נעשו קודם. במוזיקה כמו באופנה, הכל הולך לפי טרנדים. רציתי לעשות אלבום קיץ, ובסאונדים האלה יש חספוס שאני אוהבת".

את יכולה לזהות את לוס אנג'לס ב"Food", לעומת אלבומים שהקלטת במקומות אחרים בעולם?

"אם יש עיר שהשפיעה על המוזיקה שלי יותר מכולן זו ניו יורק, כי שם גדלתי. אבל אתה יודע, אני בת 35 אז ניו יורק מוטמעת בי ואני לא בטוחה שהיא רלוונטית עבורי כמו שהייתה פעם. אני מאוד נהנית להקליט בלוס אנג'לס, עם מזג האוויר והמרחבים הפתוחים, זה מאוד מרגיע וקל יותר להתמקד בעבודה. מה שיוצר את הסינרגיה המושלמת ואת האלבום המושלם זה מצב הרוח שלי והאנשים שמסביבי – כשכל הדברים האלה מתחברים יחד זה עובד".

יש הרבה מושגים משותפים למטבח ולאולפן ההקלטות (חיתוך, ערבול, בישול), וכולם נשמעים הרבה יותר טוב באנגלית. אולי בשל כך ההתמחות הנוספת של קליס, בוגרת טרייה של מוסד הלימוד הקולינרי קורדון בלו, שאת יציאת האלבום קידמה בעזרת דוכן מזון משלה בפסטיבל South by Southwest, נשמעת כל כך הגיונית, ומסבירה את האזכור התכוף של מיני מזונות בשירים שלה.

התמחות מוקדמת יותר של קליס, שהתחילה את דרכה בלהיט "Baby, I Got Your Money" של הראפר אול דירטי באסטרד (בהפקת הנפטונז, מי שיהפכו למנטורים של קליס באלבומים הראשונים), הייתה התארחות תכופה אצל אמנים אחרים, שהגיעו מכל קצוות הקשת המוזיקלית כדי לקושש קצת מהאדג'יות שלה. ב־2004 למשל, רגע אחרי ש"מילקשייק" ניער את המצעדים, היא הייתה הקונטרה הצרודה של האיש ונקודת החן אנריקה אגלסיאס בשיר "Not in Love" הלטינו־כיפי; ורגע אחר כך היא עלתה על מעבורת לקוטב הצפוני ושיתפה פעולה עם ביורק באחת התקופות היותר אקספרימנטליות של הסירנה האיסלנדית.

ספק אם הקפיצה התכופה בין מחנות מוזיקליים מרוחקים הייתה עובדת אצל זמרות אחרות, אבל משהו במיתרי הקול של קליס, בצרידות הטבעית שלה שמקנה גם למנגינות הכי שמחות גוון עצוב, הפך אותה לפרטנרית האידיאלית להשבחת שירים."לא שמתי לב שהקול שלי שונה במיוחד עד לאמצע הקריירה שלי, כשאנשים התחילו לדבר על זה", היא מודה. "הייתי מודעת לזה שאני לא נשמעת כמו אף אחת אחרת, אבל זה לא ממש העסיק אותי. רק רציתי לשיר טוב, זה כל הסיפור"

אי פעם ייחלת להישמע כמו מישהי אחרת?

"הצליל של השירה אף פעם לא היה מה שהוביל אותי, כי זה לא משהו שאתה יכול לשנות או לתקן. אלוהים נתן לך אותו וזה מה שיש. מה שהיה חשוב בעיניי הוא האישיות. קח את נינה סימון למשל: זה לא שהקול שלה היה הכי טוב או מושלם. זמרות כמו גלוריה לין, ננסי ווילסון או בטי קרטר – אהבתי את הכנות שלהן. המילים שלהן היו מאוד פשוטות אבל בו בזמן עמוקות מאוד. כתיבה, נניח, זה משהו שאתה יכול להתאמן עליו ולהשתפר בו, אבל עם שירה – או שאתה יכול לשיר או שלא. זה כמו להסתכל על הפנים שלך ולחשוב 'הלוואי שהן היו כמו של מישהי אחרת'. זה לא יקרה אף פעם אז מה הטעם שאני אחשוב על זה? אלה הפנים שלי, זה מה שיש, אל תבזבזי על זה זמן כי הן לא הולכות להשתנות אף פעם. רק להזדקן".

קליס שישי ושבת, 6.2 ב-21:30, 7.2 ב-20:30, זאפה הרצליה