לה רו מתכוונת להשיב לפופ את כבודו האבוד

מאוד קל לאתר את אלי ג'קסון במסעדה מלאה: נכנסים, סוקרים את השיער של כולם עד שמזהים פריזורה אחת שנראה כמו גל קפוא של פנטה, ומתקדמים לכיוונו; אפשר גם, ממש באותה קלות, להתאהב בזמרת בת ה־26, הלא היא לה רו (La Roux), שחתומה על להיטים כמו "In for the Kill","Bulletproof" ועכשיו גם על האלבום החדש, "Trouble in Paradise".

ג'קסון היא הדבר האמיתי: יוצרת חכמה ומתוחכמת, עם אוזן טובה לקטעים קליטים וקול גבוה מדהים, ששרה כמי שמתכוונת באמת לכל מילה. היא משונה מספיק כדי לעורר נאמנות בקרב מעריציה בבריטניה ובארצות הברית, אבל נגישה מספיק כדי להפוך ללהיט.

עבר כבר לא מעט זמן מאז שלה רו הופיעו על במה. מאז שהחליטו על הפסקה ב־2011, ג'קסון נפרדה משותפה ללהקה בן לנגמייד, איבדה את הקול כתוצאה מהתקף חרדה ובילתה באולפן כמעט כל שעה פנויה במשך השנתיים האחרונות, אבל התוצאות לגמרי מצדיקות את ההמתנה. האלבום נשען על האלקטרו־פופ של אלבום הבכורה שלה, אבל יש בו גם נגיעות של דיסקו עמוק, אטי וחושני. כל העבודה הקשה יצרה אצל ג'קסון צורך כמעט אובססיבי לדבר על השנים האחרונות, עד לכדי דפיקות אגרוף (בנחמדות) ונעיצת אצבע בשולחן המסכן שלנו. כאילו שהיא לא בלטה מספיק בנוף גם כך.

אחרי ההצלחה של האלבום האחרון, שקלת לעבור הלאה ולעזוב את הפופ?

"בכלל לא. אני אוהבת את השאפתנות שביצירת פופ. מוזיקה מחתרתית זוכה לכל הכבוד והשבחים של המבקרים, בניגוד למוזיקה שמוכרת טונות של אלבומים. אני רוצה להתמודד עם האתגר של כתיבת מוזיקה שהיא גם איכותית וגם פופית".

מה יש לך נגד מוזיקה מחתרתית?

"יש יותר מדי אלבומים מחתרתיים. נמאס לי מזה שאנשים אומרים 'האלבום הזה היה פשוט מעולה', והוא בכל זאת מוכר רק 4,000 עותקים. אני לא מבינה מה מגניב בלכתוב שירים לא קליטים. אם אתה באמת כל כך פאקינג חכם, איפה הפאקינג מנגינה שאוכל לזכור? התעוררתי הבוקר ושכחתי את כל האלבום שלך – איזה גאון! אני לא מבינה את זה".

מה יש בפופ שמושך אותך?

"תמיד אהבתי את זה יותר מכל דבר אחר. כל שיר הוא כמו לונה פארק. הגשר בשיר, למשל, יכול להפוך לקצת מוזר או פחות פופי, ואז הפזמון חוזר ויש תחושת הקלה עצומה. זה מה שאני אוהבת בג'ורג' מייקל: היכולת המטורפת שלו לעבד ולכתוב הוקים, ריפים, מנגינות ומילים לשירים, וגם לשיר בקול מדהים".

מתסכל אותך שממי שמתמקד בפופ, כמוהו, לא זוכה לכבוד בתור מוזיקאי "רציני"?

"זאת הבעיה. כשמדובר בבפופ, ההנחה היא שאתה אמן תעשייתי שלא כותב. במקרה הטוב, אתה מנגן כמה אקורדים בסיסיים בפסנתר ושר. אף אחד לא חושב שעיבדת את כל האלבום שלך לבד, כמו שג'ורג' מייקל עושה, כמו שפרינס עושה. הייתי מאוד רוצה להגיד 'אני זמרת פופ' ושלא יענו לי 'אה, את אחת הזמרות מאקס פקטור?' זה החלק הגרוע בעניין".

אולי תכניסי להופעות שלך קטע אינדי עם גיטרה אקוסטית, סתם כדי לעשות דווקא.

"אני לא מרגישה שאני צריכה להוכיח משהו, אני מנגנת את כל קטעי הגיטרה באלבומים שלי. אמרתי למראיינים בעבר שאני כותבת בעצמי את כל הקטעים לסינתיסייזר, למשל, והם התעלמו מזה. הם מניחים שבגלל שאני בחורה, זה פשוט לא יכול להיות. זה מתסכל, אבל אי אפשר להמשיך לצעוק כל הזמן".

משהו דומה קרה לאחרונה, כשאנשים טענו שדולי פרטון הופיעה עם פלייבק בפסטיבל גלסטונברי.

"זה היה סתם מעליב. אני שונאת את זה שאנשים שבאמת מופיעים עם פלייבק אף פעם לא משלמים על זה מחיר. הם אנשים הרבה יותר עשירים ממני. זה דפוק".

לה רו התחיל כצמד, אבל שותפך ליצירה בן לנגמייד עזב השנה. מה קרה?

"בן הלך לעבוד על דברים אחרים. דברים שהזכירו לי את 'דה וויס'. לא אהבתי את זה במיוחד. אני עדיין לא מבינה את זה. היה בינינו פער גילים גדול, וכשאנשים מסוימים מתבגרים הם נעשים יותר מקובעים. אני הייתי האדם הכי גמיש בעולם".

למה הופעת כל כך מעט מאז 2011?

"נורא יקר להוציא את הציוד מהמחסן ולהופיע. היינו פאקינג מרוששים. קניתי בית מתמלוגי ההשמעה ברדיו, אבל לא הרווחתי אגורה ממכירת אלבומים. אין לי הרבה כסף עכשיו, אבל זה בסדר. הסיבה היחידה שזה הפריע לי הייתה שזה הקשה על החזרות".

את נהנית להשתמש במילות השירים שלך כמסרים סמויים לאנשים מסוימים?

"בהחלט. אני אוהבת לכתוב מילים שהן כמו שפה סודית. בן היה אומר ששיר הוא כמו לוח מודעות. שאפשר לכתוב באופן מעורפל את מה שלא מעזים להגיד. זה בעיקר חצוף. האדם שאתה רוצה שיבין את השיר תמיד מבין אותו, וזה די מעצים. למרות שכבר קרה שכתבתי דברים שהיו מאוד משמעותיים עבורי, ולא קיבלתי שום תגובה. כשמחזירים לך במשחק הכוחות הזה, בא לך להרוג מישהו".

עכשיו שאת כוכבת פופ, בטח קל יותר לפגוש אנשים מגניבים, לא?

"אתה לא מאמין כמה החיים שלי פשוטים. באותה מידה הייתי יכולה לגור בארון. אני די טיפוס די מתבודד. אני פוגשת אנשים מקסימים, אבל האמת היא שהספיק לי".

חשבת פעם לטפח מועדון מעריצים, כמו ליידי גאגא או קייטי פרי?

"(צוחקת) לא. המעריצים שלי מדהימים, אבל חלקם רוצים לדבר איתי 24 שעות ביום. קשה לי להבין את זה, כי כשאני הייתי ילדה הייתי מאושרת רק מלהאזין לאלבום, לקרוא את החוברת עם מילות השירים ולהסתכל על התמונות. הייתי יכולה להיסחף לעולם דמיוני לשלוש שעות רק מלהסתכל על עטיפת האלבום של מייקל ג'קסון. לא הייתי צריכה שום דבר אחר".