בק טו בלאק

ארבעה ימים לפני ההופעה בביג סר, אותו מקום בחוף המרכזי של קליפורניה שבו הרי סנטה לוסיה מתרוממים מהאוקיאנוס אל העננים, התמקמתי בלובי מלון לה פארק במערב הוליווד וחיכיתי לראיון עם הפיקסיז. מתאמת הראיון, בלונדה חביבה אך קשוחה שחזרה בפניי כבר אתמול על כך שיש לי 15 דקות לכל היותר, תוך שהיא מנופפת בגרזן דמיוני שכולו אוי ואבוי וחס וחלילה, באה לראות אם הכל בסדר ולהזכיר לי שוב שאוי ואבוי וחס וחלילה.

הפיקסיז בדיוק הגיעו אל הלובי, מגלגלים את המזוודות שלהם, ובלאק פרנסיס ניגש לפקידת הקבלה. שום התרגשות או רעד כללי לא ניכרו באוויר. היא לא ידעה עם מי היא מדברת, אורחי המלון נכנסו ויצאו מהמעליות בהבעה מתוכנתת רגילה. שגרה.

סיבת הראיון היא כידוע ההופעה המצופה בבלומפילד ב־17.6, שהיא עוד תחנה בטור הגדול של הלהקה. ספרתי בו 103 (!) הופעות בכל היבשות פרט לאפריקה והוא החל בספטמבר 2013 בלוס אנג׳לס ויסתיים שם בספטמבר 2014. עיקר העניין של הלהקה, כך הודגש בדפי התדריך לעיתונאים, הוא האלבום החדש "Indie Cindy" שיוצא 23 שנה מאז אלבומם האחרון, "Tromp La Mond". כלהקה שחזרה להופיע באופן ספורדי מאז 2004 אחרי הפירוק המהדהד של 1993 נדמה שיש בכך אמירה, ועיקרה שהיא יורדת מהקטע של כוורת חוזרת והופכת ללהקה פעילה לכל דבר.

כשנכנסתי לחדר במלון שהוסב לצורך העניין לאולפן צילום וחדר ראיונות התמונה הייתה כזו: בלאק פרנסיס בתנוחה כל־אמריקאית כשרגליו מונחות על שולחן סלון, דיוויד לאברינג, טיפה יותר נוירוטי ואדמדם לצדו באמצע, וג׳ואי סנטיאגו, בכובע מצחייה ומשקפי שמש שלא הסתירו את עיניו החיוניות, שרוע על הכריות. שלושתם על ספה אחת, צפופים ומשועשעים כשדונים. אני ניגש ולוחץ את ידו העבה של פרנסיס שמחייך חיוך ג׳ק ניקולסוני, ומתפלא על כך שלמרות ממדיו הגדולים הידועים הוא בסך הכל די ממוזער, עובר ללחיצה האתלטית של המתופף דיוויד לאברינג, שהופעתו בסרט הדוקומנטרי על האיחוד ב־2004, "loudQUIETloud", הייתה האנושית והבלתי נשכחת מכולם, ומקנח ביד הכשרונית שעיצבה כל כך הרבה מהחוויה הקוצנית ששמה פיקסיז – הגיטריסט ג׳ואי סנטיאגו. נכון, הבסיסטית קים דיל לא כאן וזו הייתה מכה כואבת, אבל ידועה מראש. דיל, מעמודי התווך, שהשמועות על מתחים בינה לבין פרנסיס התעוררו סמוך לביסוס מעמדה כחמודה הרשמית של ההרכב והובילו לפירוק ב־93', הודיעה שהיא עוזבת את מסיבות האיחוד ביוני 2013 ולא נטלה חלק בהקלטות האלבום החדש.

לא מבשרים על שובם של נעורינו

אלבום חדש של הפיקסיז אחרי 23 שנה מעורר אולי – יותר מהציפייה וההתרגשות – רובד ניכר של חרדה. אתה פוחד שהלהקה הזו, שבסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 הובילה קו דה קונסטרוקטיביסטי מהפכני ואיתו גל חיזוקים אמנותיים לתפיסת העולם שלך, עלולה לאכזב. משפט שאמר לי פעם המשורר יותם ראובני ושהפרפרזה עליו אומרת ששובם של הפיקסיז לא מבשר על שובם של נעורינו, הפך לרצפט בבואי להתמודד עם האלבום הטרי.
לשירים השוצפים יותר מתחברים מיד. "Bagboy", "Blue Eyed Hexe" ו"Indie Cindy" מעלים חיוך ורטט של התרגשות. אלה שירים שמתעלים את טכניקת השירה האופיינית של פרנסיס – אותן לחישות קריפיות לצד התפרצויות – לרמה הרצויה. השירים מופקים לעילא בידי גיל נורתון שהפיק גם את "Doolittle", "Bossanova" המצוין ו"Trompe La Monde" שהדעות לגביו חלוקות (פרנסיס עצמו העיד פעם שבמבט לאחור היה כותב אותו אחרת). השירים הפחות מוחצים בשמיעה ראשונה ואלו שעל גבול הבלדה מזכירים את מנעד תחומי העניין הרחב של פרנסיס, שמאחוריו גם כתיבה רבת שנים בקריירת סולו ועם הרכב אחר שלו, Frank Black and the Catholics.

״אנחנו אוהבים אותו״ עונה פרנסיס בפשטות לשאלתי ביחס לאלבום ואיזה סוג של הישג הם רואים בו, ״והעובדה הזאת היא ההישג הכי בולט בעצם. זה לא כזה פשוט לצאת מאולפן אחרי כל כך הרבה עבודה ולהגיד 'אני אוהב את מה שעשיתי'. הרבה פעמים זה לא קורה, אתה מרגיש שלא ניגנת טוב, שכל העניין לא היה שווה את העבודה הקשה״. ״אתה מנגן לקהל בהופעות״, ממשיך אותו סנטיאגו, ״ומאוד מרוכז בלספק אותם, להחזיר להם משהו ממנת האהבה שהם מרעיפים עליך. בהופעות העדיפות היא 'הם', הקהל. בעשיית תקליט זה התור שלנו לספק ולבדר את עצמנו על מנת שנוכל באמת לבדר אחרים. זה הרגע שלנו להיות אנוכיים״.

אתה כותב אחרת לפיקסיז מהאופן שבו אתה כותב לקריירת הסולו שלך או לקתוליקס?

״זה לא שאני כותב שונה, אלא שבמקרה הזה מכיוון שלא עשינו תקליט במשך כל כך הרבה זמן, היינו צריכים לעורר רושם טוב. הרגשנו צורך להיות יותר בררנים ביחס לשירים, כך שמצאתי את עצמי כותב וכותב ומנסה עד שמשהו החל לקרות. כשחברי ההלהקה הגיבו לזה בהתלהבות הרגשתי שהנה, עכשיו שומעים משהו שהלהקה הספציפית הזו יכולה להתחבר אליו״.

מין הרגשה פיקסיזית?

פרנסיס: ״משהו כזה״.

סנטיאגו: ״ראה, אנחנו המעריצים הכי גדולים של הפיקסיז, יותר מכל אחד אחר״, הוא מסתכל הצידה לקבל אישור, "לפחות אני. וכשמשהו תופס אותי באוזן ונשמע נכון אני הולך על זה ואומר 'צ׳ארלס, עשית משהו טוב. משהו טוב מאד'״.

אני פונה שוב אל פרנסיס:

יש רגע בסרט "loudQUIETloud" שבו אתה אומר שכל מה שעשית בקריירה האחרת שלך תמיד נשאר בצל הפיקסיז. היום הרמת ידיים? הבנת שסביבת העבודה שלך היא הפיקסיז ולא הדברים האחרים?

״הבנתי את זה בשנים האחרונות, וכבר לא קשה לי להגיד את זה. אני מתכוון, למה לא? זוהי סביבת העבודה שבה מזדמן לי לנסוע ולבקר במקומות מעניינים, לנגן ליותר אנשים, להרוויח יותר כסף, לנגן במגברים הטובים ביותר בחללים הכי מרווחים. מה יש לא לאהוב פה?".

אתה חושב שתחזור שוב לקריירת סולו?

פרנסיס: ״לא חושב. בשביל מה?״.

סנטיאגו מעיף כרית לאוויר ומוחא כפיים.

מה זה היה?

סנטיאגו: ״או שזה היה זבוב, או שאני מסכים ומריע לו״.

אתם לא נראים כאלו מנוכרים אחד לשני כפי הצטייר בסרט.

סנטיאגו: ״ממש לא. כל העניין הזה שאנחנו מאד שקטים, לא מתקשרים בינינו, מתוחים כל הזמן. זה מאד לא מדויק״.

למה אתה מתכוון?

סנטיאגו: ״היו פילים בחדר, וקראו להם מצלמות. אנחנו לא רגילים לזה. כלומר, מי רגיל לזה שמצלמה עוקבת אחריו כל הזמן? אתה מרגיש מודע מדי, נוסף לעובדה שאכן יש לנו נטייה להיות שקטים ואין שום דבר רע בזה. זה לא אומר שקיים מתח, זה אומר בסך הכל שאנחנו לא מי יודע מה רעשנים״.

כשאתם כותבים היום אתם מתכתבים באופן מודע עם הדור שגדל עליכם?

לאברינג: ״בגדול אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. אני לא חושב שזה מכוון״.

פרנסיס: ״אני מרגיש שכן. אבל אנחנו לא יושבים בכל פעם שנכתב שיר ושואלים את עצמנו מה הם הולכים לחשוב. המחשבה הזו יכולה לחלוף לדקה אולי אבל בסופו של דבר אתה לוקח את הגיטרה ליד ומנגן״.

שדונים ביער

ההופעה שהוזמנתי אליה אחרי הראיון מתרחשת בספריית הנרי מילר בביג סר, אולי אחד המקומות היפים בקליפורניה, מרחק נסיעה של חמש שעות מלוס אנג׳לס. פתיחת הדלתות נקבעת לשעה שבע בערב. חצר אינטימית מתגלה בתוך יער עצי רדווד. במה קטנה שהשלט הכתום ״פיקסיז״ מתנוסס עליה, ומולה על הדשא בסטואיות עם כוסות הבירה שלהם, אשכולות אשכולות של אמריקאים מהסוג הפוסט־פוסט היפי פאנקיסטי גראנג׳י, רועה בישיבה שלווה בחיק האדמה הטובה שלו ונהנה מהאפיזודה הכי קולית שאפשר לתאר: הופעה של הפיקסיז מול לא יותר מ־300 איש תחת צמרות העצים. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע כהקבלה אירונית הוא אירוע בקיבוץ אחרי ארוחת ארבע, כשהחברים יורדים לבריכה להופעה של חנן יובל. אלא שזה לא חנן יובל, אלו פאקינג פיקסיז באחד המקומות הכי יפים ומעוררי השראה ביקום.

בשעה 8 בדיוק הם עולים. ראשונה פז לנצ׳נטין, הבסיסטית הארגנטינאית שמחליפה את קים דיל, עם פרח אדום על קצה צוואר הגיטרה שלה ומגפי עקב שדיל חובבת הסניקרס לא היתה מעזה להיכנס לתוכם. אחריה לאברינג, פרנסיס וסנטיאגו. הם מתמקמים לקול שריקות וצעקות כגון ״לך על זה, פרנסיס!״. ואז, ללא הכנה מוקדמת, הם פורצים בחסות הזרקורים במחרוזת של שלישיית שירים שמטריפה את הקהל ומרסקת כל שריד מהמדיטטיביות של קודם. "Bone Machine" הקלאסי פותח, ואחריו "Wave of Mutilation" ואז "U-Mass" שגורר את הקהל לשירה גרונית במשפט המפתח: "It’s educational!" אחריהם הגיעו "Head On" ו"אליסון". סנטיאגו קצת מתבלבל בפתיחה של "אליסון", ופרנסיס עוצר כדי להתחיל מחדש. מתברר שהפיקסיז לא מופיעים עם רשימת שירים, ופרנסיס וסנטיאגו קובעים את סדר השירים על המקום. ההופעה מתחדשת מכאן ובמשך כשעה וחצי ללא תקלות, עם 24 שירים שמטלטלים את הקהל. לנצ׳נטין עושה את העבודה, ממלאת את תפקידי הליווי הקוליים של דיל במקומות הנכונים, ואפילו מחייכת המון כפי שעשתה האקסית. ב"Vamos" סנטיאגו יוצא לקטע הפידבקים המפורסם שלו וברגע מסוים מנתק את הכבל מהגיטרה ומשחרר את קולות הגיהינום בתיפוף על קצה הפי.אל. הפיקסיז מסיימים את המופע ומסתדרים בקדמת הבמה כדי לנופף לקהל. ההדרנים כוללים את "Where is my Mind ו"Planet of Sound". בסך הכל נוגנו רק ארבעה קטעים מהאלבום האחרון. צפירת הרגעה לקולות הקוטריים הרגילים של אוהדי ההופעות בארץ.

יש לכם תיאוריה שמסבירה למה הקהל תמיד מנג׳ס בעניין הזה של לרצות לשמוע את החומר הישן?

לאברינג: ״אני יכול להבין את זה. זה עניין של נוסטלגיה, כשאתה צעיר ושומע מוזיקה היא חודרת אליך ואופפת חלק חשוב ממך. אתה מתגעגע לתחושה. זו לא תמיד רק המוזיקה אלא הגעגועים לצעירוּת שלך, וזה עלול להחמיר עם הגיל״.

פרנסיס: ״בוא נגיד את זה ככה. שחררנו מוזיקה חדשה רק לפני פחות משנה, כך שזה עוד נתון לבדיקה אם המאזינים שלנו יישארו אובססיביים לחומר הישן. עדיין אי אפשר לדעת. ייתכן שבעוד כמה שנים הם יהיו אובססיביים לחומר החדש".

מה השאלה הכי מעצבנת ששאלו אתכם היום?

פרנסיס: ״אנחנו אוהבים את כל השאלות. שום שאלה לא מעצבנת אותנו".

סנטיאגו: "אנחנו מאד אוהבים לדבר על קים״.

אני בטוח. הבנתי שהעניין די פתוח ולא סופי, ושאולי היא חוזרת ואולי לא, ואולי אתם מתגעגעים אליה ואולי לא.

לאברינג: ״אנחנו בשום אופן לא נתייחס לזה, אבל כל מה שאמרת נכון״.

פרנסיס: "השאלות שהכי מעצבנות אותי הן לא שאלות. הן פשוט חבילה של קביעות בנושאים שונים שקשורים בנו שבהם השואל טוען טענות ואז מעביר לך את המיקרופון ואומר לך 'עכשיו קדימה, דבר'. הם נואמים ומצפים ממך להתייחס״.

כשאתם שומעים את המילה "ישראל" מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש?

פרנסיס (בקול של זקנה מתייפחת): ״התינוק הקטן ישו מבית לחם, ומרי וג׳וזף, וחיות קטנות ושלושת החכמים. אתה יודע, זה מה שעולה לנו לראש. אחרי הכל אנחנו מארצות הברית״.

סנטיאגו: ״כן, והכותל המערבי״.

המתאמת מאותתת לשאלות אחרונות.

איך אתם אוהבים את הקונספט של להזדקן?

פרנסיס: ״זה פשוט מדהים. זה נפלא, מן!״.

לאברינג: ״נהדר. זה נחמד בפסטיבלים, כי אנחנו סוג של 'המבוגרים'. אז כן, יש מין יחס מיוחד״.

סנטיאגו: ״אתה יכול לתת לנו עצה?״.

אני בתהליך, אז אני לא סגור על זה, לכן שאלתי. מוזיקלית, מה אתם אוהבים היום?

פרנסיס: ״אני אוהב את בקסטר דיורי״.

לאברינג: ״Haim״.

סנטיאגו: ״אלקטרוניקה. אני מתחיל להבין מה זה אומר״.

אני יוצא מהראיון הזה בהרגשה דומה לזו שיצאתי איתה מההופעה. לגמרי מבסוט. חוויה שלמה עם אחת הלהקות היותר מהפכניות וסימפטיות, המחוננות והפוריות שהיו ועודן. בבואי לפתוח את דלת הזכוכית חזרה מהמלון לרחוב אני נתקל בדמות ארוכה שאוחזת בידית ומנסה למשוך אותה לכיוונה. באקט ג׳נטלמני אני מוותר לה. אני מזהה אותה. זו פז. ״מיס לנצ׳נטין״, אני אומר. ״היי״ היא עונה, מבליעה חיוך וחולפת על פניי. אני מסתובב ורואה אותה מתרחקת, שפת הגוף שלה משדרת מבוכה. חמודה.

תתחילו להתכונן. הפיקסיז בהופעה בלולהפלוזה ארגנטינה:

ביג דיל

אחרי ההברזה המבאסת לפני ארבע שנים, הפיקסיז ינחתו בבלומפילד ויעשו פה היסטוריה. כך תגיעו מחוממים להופעה // אמרי מרמור

אחרי שישראל שינתה את מדיניות החוץ שלה מן הקצה אל הקצה והפכה סוף סוף לאוטופיה היפית, הפיקסיז מסירים את החרם שהטילו עלינו ב־2010 ומגיעים לבצע כמה קלאסיקות אלטרנטיב מהמעלה הראשונה. היה שווה להשקיע בתהליך השלום.

חימום: דה הייבס.

תמורה לכסף: 275 ש"ח ביציע, 330 על הדשא. מחיר סביר יחסית ללהקת קאלט עם ריכוז כזה של שירים מופלאים בארסנל. תוסיפו לזה את ההרמה ההולמת של ההייבס ויש לכם פה הופעה שמצדיקה כל שקל.

תיאום ציפיות: גם אם הקטילה הביקורתית שלה זכה Indie Cindy (אלבומם החדש והראשון מאז Trompe Le Monde מ־1991) הייתה חסרת כל פרופורציה, איש לא מגיע להופעה הזאת כדי לשמוע שירים ממנו. אם נסתמך על ההופעות האחרונות שלהם, נראה שהפיקסיז לא משלים את עצמם ונמנעים מדחיפת יותר מדי חומרים חדשים במורד הגרון.

מי בקהל:

15%  היפסטרים מתחילים.

 65% בני 40 נוסטלגים שהצליחו להשיג בייביסיטר.

 20% בני זוג סבלניים שמחכים ל"Here Comes Your Man".

100% יודעים עמוק בפנים שזה לא אותו דבר בלי קים דיל.

משפט שיוציא אתכם מומחים: "עם כל הכבוד לפז לנצ'נטין, דירבלאק אם היא מנסה לשיר את ג'ייגנטיק".

סט ליסט: מניות בטוחות: Wave Of Mutilation", "Where Is My Mind", "Gouge" "Away", "Indie Cindy", "U-Mass. סיכוי סביר שנשמע גם את: "Hey", "VamosBroken Face" ו- "Monkey Gone To Heaven". מחזיקים אצבעות: "Debaser", "No. 13 Baby", "I've Been Tired".

מצלמים רוקנרול: בואו להיות הצלמים של Time Outבפסטיבל Rockn'roller

כל הפרטים בטיים אאוט | בפייסבוק | באינסטגרם