לאן הפאנק עף כשכיכר דיזנגוף נהרסה?

ביום שישי לפני שבועיים מצאתי את עצמי בחדר החזרות כאוס בחלק הדרומי מדי של העיר, בעקבות הודעה בעמוד הפייסבוק של הופעות פאנק בישראל. הבניין התעשייתי עם המעליות הכבדות והרצפה המלוכלכת נראה מבטיח. עליתי ארבע קומות במדרגות, עד ששמעתי רעש עמום מאחורי דלת כבדה. בכניסה עצר אותי בחור עם שפם דק.

"יש לך סמים או נשק? אם יש לך סמים תשאיר אותם כאן, את הנשק תשאיר בבית. זה 30 ש"ח". מה שציפה לי מאחורי הדלת היה בגדר חוויה כמעט דתית. 100 אנשים לפחות, בכל הגילים, הצטופפו בתוך חדר חזרות קטן. הלהקה הראשונה הייתה Lisp, שניגנה פופ־פאנק משובח. אחריה עלו Ghost spell, לבושים בסדינים לבנים ומסכות של תיאטרון יווני עתיק. הם ניגנו כמו חיות במשך 40 דקות רצופות ונראו כמו הדבר הכי נכון בעולם לרגע זה.

הלהקה האחרונה הייתה אלמונים מתים. הסולנית נסטיה שופין צרחה ורשפה אל הקהל במסורת ההארדקור פאנק במה שנשמע כמו הרמוניה של התמוטטות עצבים, זעם נשי וריפים של רוקנ'רול. אנשים רקדו פוגו. שעה וחצי אחר כך יצאתי חזרה אל הרחוב מהורהר: אלה הדברים הכי נכונים ששמעתי זה זמן רב, אבל למה אף אחד חוץ מ־100 האנשים שם מעולם לא שמע על זה?

לשופין, 23, הייתה תשובה אפשרית לשאלה הזאת: "הסצנה הזאת היא אותם אנשים עם להקות שונות, אנשים שבאו לראות את החברים שלהם בהופעה. זה ממש עצוב. זה או אנשים שבהווה בלהקה או שפעם היו בלהקה. זו פשוט סצנה מצומצמת".

המהפך וסיד וישס

הרס כיכר דיזנגוף בתחילת החודש שעבר, ולו רק באופן סמלי, היה גם הוצאה להורג של מה שנחשב למונומנט האחרון של סצנת הפאנק בישראל. שם ישבו הפאנקיסטים (לפחות חלקם), עישנו, שתו ושנוררו כסף למקדולנד'ס מהעוברים והשבים, תוך זריקת זין מתריסה כלפי העולם עם המוהוק הזקור, הפירסינג ומעילי העור המעוטרים בניטים ופאטצ'ים של להקות שאף אחד חוץ מהם לא מכיר. כיכר דיזנגוף הייתה, לפחות לצופים מבחוץ, מעין נקודת השקה בין סצנת השוליים הזאת לבין העולם היומיומי, המתפקד. אבל עד שתיבנה מחדש, הכיכר הפכה לאנדרטה של עצמה ויכול להיות שגם אנדרטה לפאנק. או לפחות למה שנשאר ממנו.

ישראל של 2017 היא אולי הדבר הכי לא פאנק רוק שיכול להיות – היא בדלנית יותר, קפיטליסטית להחריד, מבטלת כל שונות באשר היא וקוטלת את כל מה שלא מיישר קו עם מה שנחשב ישראלי. על פניו היא כר פורה לתרבות שוליים אנטי ממסדית. בישראל של 2017 ראוי היה שהפאנק יצרח כמו שהוא לא צרח מימיו, אבל הוא לא.

בישראל של 1978 – שנה אחרי המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון ושנה לפני מותו של סיד וישס מהסקס פיסטולס – התהוותה בישראל תופעה שזכתה לכינוי "פאנק", גם אם לא בהכרח כז'אנר מוזיקלי מובהק או כאמירה פוליטית אנטי ממסדית. בממדים המוזיקלי והאסתטי קרה פה משהו, ולהקות הגל הראשון היו קילר הלוהטת, הקליק, סיאם, פורטיס וכרומוזום.

לפני שהטלפונים הרסו הכל. להקת כרומוזום בחדר החזרות. צילום: דויד גראווי

"אני לא יודע אם היה פה באמת פאנק", אומר לי דורון אייל, המוכר יותר כשולץ האיום (כרומוזום), "הרי כל הקטע בפאנק הוא להביא את הכל על אקורד אחד. בארץ לא היה ממש פאנק, לא הייתה ממש סצנה. הדביקו על פורטיס, הדביקו על אחרים, אבל זה לא היה פאנק. אולי הדבר שהזכיר את הפאנק היה 'אינקובטור', כשפורטיס היה עם עצמו הוא הביא אותה בקטע הראשוני".

בתחילת שנות ה־90, כמעט 15 שנה אחרי בריטניה ועשר שנים אחרי ארצות הברית, בעבע בישראל לראשונה פאנק בעל ממד רעיוני־אידיאולוגי ולא רק התקהלות של מעילי עור בפינגווין. ישי ברגר, סולן להקת יוסלס איי.די (הוותיקה והמצליחה מבין להקות הפאנק בישראל), אומר: "פאנק הארדקור בארץ התחיל לדעתי רק עם נכי נאצה, עד אז לא היה כלום".

פדריקו גומז, שייסד את "נכי נאצה" עם אחיו סנטיאגו וזוג אחים נוסף, יוני ועודד טל, מספר בראיון אימייל משבדיה כי "היינו מודעים לכך שבישראל היה פאנק עוד מסוף שנות ה־70 ואפילו היינו חברים של אבי פיטשון, שהיה מעורב בלהקות ובקבוצות פוליטיות קשורות לפאנק. אבל אנחנו, שנחשפנו לפאנק בסוף שנות ה־80, גילינו שבישראל אין למעשה אנשים שקשורים לרשת הבינלאומית הזאת, אלא בעיקר חבר'ה לפני צבא שאוהבים כמה להקות פאנק בריטיות.

"לעומת סצנות אחרות בישראל, כמו מטאל ונויז, בסצנת הפאנק היה רצון לקשור בצורה ברורה בין המוזיקה לפוליטיקה ולנושאים כמו ניצול בעלי חיים. רבים מאלה שהקימו את אנונימוס היו קשורים לסצנת הפאנק. אף אחד מהאנשים שאני הכרתי לא היה נאיבי מספיק כדי לחשוב שאנחנו הולכים לשנות את העולם, אבל הייתה אווירה אופטימית ומתלהבת".

הפאנק הישראלי של שנות ה־90 המוקדמות אכן היה פוליטי, אבל ללא פייסבוק וטלפונים חכמים, נדרש למוקדי הפאנק ברחבי הארץ זמן כדי למצוא זה את זה. בתחילת העשור ובמהלך כהונת ממשלת רבין עלתה תחושה שהנה הולך להיות פה טוב יותר. בצפון פעלו אז נכי נאצה ויוסלס איי.די. קוקו בלוף והיתושים הביאו את הפאנק של גני תקווה לתל אביב, וסרטן השד הגיעו מירושלים. באמצע העשור כבר הייתה סצנה של ממש, והיא לא הייתה רק בעניין של אופנה. היה לה קול חדש וצרחני שטרם נשמע לפני כן בהוויה הישראלית ואף קרא לפעולה מתוך המרחב שהצליח ליצור.

אחרי רצח רבין ובחירת נתניהו לראשות הממשלה הוציאו נכי נאצה את אחד האלבומים הפוליטיים ביותר שאי פעם נעשו בישראל – "יחי המשטר החדש". על עטיפת הדיסק הופיע דימוי של נתניהו מצדיע במועל יד. "חבר שלי שהיה מיליטנטי מאוד ושהיום הוא רב רפורמי הראה לי את התמונה", מספר פדריקו גומז. "מיד ידעתי שאם ביבי ינצח בבחירות, זו צריכה להיות העטיפה של התקליט שלנו. אני בהחלט לא הייתי היחיד שהבין שהוא הרבה יותר קיצוני ממה שהוא מנסה לשדר. הלוואי שהעטיפה של 'תצדיעו למשטר החדש' הייתה היום אנכרוניסטית, במקום זה היא יותר נבואית משבוע לשבוע".

תודה לאל על הפטיפון

ב־1998 מכה הגל השלישי של הפאנק את המיינסטרים העולמי. האלבום "אמריקנה" של The Offspring ואחריו האלבום הראשון בהוצאה מסחרית של blink 182 הופכים ללהיטי MTV, ודור חדש הנעזר בתוכנות הורדה פיראטיות מגלה את הפאנק, בגלגולו החדש והנגיש יותר הידוע כפופ־פאנק. ב־1999 נפתח בתל אביב מועדון הפטיפון המיתולוגי, למעשה המקום "המכובד" הראשון שעתיד להסכים לקבל לתוכו את סצנת הפאנק. הפטיפון יהיה גם המקום שייזכר לדורות כמוקד עלייה לרגל עבור הסצנה, לפחות בפרספקטיבה התל אביבית.

"הפאנק לא היה קשור לפטיפון ממש, אתה יודע, אנחנו הבאנו אותו לשם, אבל הוא התקיים בעוד מלא מקומות באותו זמן. היינו מופיעים עם ציוד DIY בכל הארץ, מהצפון ועד הדרום, קהל של מאות ילדים", מספר ליאור אסטרו, מלהקת האסטרוגליידס וכיום מנהל שייקינג רקורדס. בעיני רבים אסטרו והלהקה שלו, שבכלל הייתה להקת Surfcore ולא פאנק בהגדרה יבשושית, החזיקו את הסצנה על הכתפיים והעבירו אותה אל המילניום החדש. "זה מורכב אבל היינו סוג של חוט שדרה – ארגנו הרבה דברים, היינו זמינים עם הציוד שלנו, היינו נגישים ורעבים מאוד ויותר מכל – היינו מאוהבים בקהל שלנו, הערצנו את הקהל".

בפתח המילניום החדש, על רקע הפלישה האמריקאית לעירק והאינתיפאדה השנייה, ההופעות התקיימו בכל מקום בארץ – במודיעין, בכפר סבא, בנצרת עלית, בכל אזור עם ביקוש מינימלי. להקות רבות פעלו באותה תקופה. הבולטות היו דיר יאסין, מלככי הפינקה, היהודונים, ועדת קישוט, ברוטל אסולט, בר מינן, Freestyle ,Man Alive ועוד. מרחב חדש נוצר בזכות העולם הווירטואלי. תנועת אנרכיסטים נגד הגדר הגיחה אל העולם ובהופעות הלכו מכות על אידיאולגיה, בטיקר המתחלף בחדרי הצ'טים ובחתימות של חברי פורום פאנק בתפוז התנוסס בגאון המשפט "הפאנק לא מת".

"היה וייב של התלהבות של נוער שעוד יש לו איזושהי תקווה, שעוד חשב שאפשר לשנות, עד 2003 או 2004", מספר ברק מאייר, הסולן של להקת מחלקת חניקות שוטרים (מח"ש). "זה היה השיא, בהפגנות בתל אביב היה מין גוש פאנק, וזה המשיך ברמה מסוימת עד 2006־2007". איתי קוסקוס, שגדל לסצנה עם דור המיליניום, ניגן בלהקת ברוטל אסולט והיום חבר באוריונס, מסתכל במבט מפוכח אל התקופה ההיא: "גם בשנים היפות אנשים ידעו שזה לא יחזיק הרבה. פעם הבדיחה הייתה שהסצנה מורכבת מילדים, וכשהם מתגייסים לצבא הם שוכחים מזה".

ב־2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, והילדים אכן התגייסו לצבא. באותה שנה התקיימה בפטיפון ההופעה האחרונה של סמרטוט כחול לבן, להקתו של גומז שבחר לעזוב עם זוגתו לשבדיה שנה קודם לכן ("בגלל הרבה סיבות, אישיות וגם פוליטיות. הפעילות הפוליטית של בת זוגי וגם שלי בהחלט תרמה להרגשה שבישראל לא הולך להיות טוב בזמן הנראה לעין").

אין דם חדש

ב־2009 סגר את שעריו הפטיפון ביצחק שדה. "הפטיפון היה רומנטי מאוד וראוי, ולאט לאט התחיל להרקיב", אומר ליאור אסטרו במעין חשבון נפש (הלהקה שלו הפסיקה את פעילותה במועדון כבר ב־2003). שלוש שנים אחרי הפטיפון גם הגדה השמאלית, שהייתה מזוהה עם התעוררות הז'אנר בניינטיז, הפסיקה את פעילותה מטעמי רישוי. דניאל שריג, שניהל את המקום בין 2003 ל־2006, מספר: "כשאני הגעתי קיבלתי עם המקום נדוניה של הרבה פאנק, כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא חושב שהיה אפשר לקיים היום מסגרת כזאת, כי הסבלנות הציבורית לדברים שהם סופר אנרכיסטיים פחות קיימת. היום כל דבר שקורה כולם מתבוננים בו דרך העיניים של פייסבוק, שום דבר אחר לא". שריג עזב את הגדה כדי לפתוח את מועדון ההופעות לבונטין 7, שמעניק במה לז'אנרים מוזיקליים לא מסחריים, בהם פאנק ומטאל.

הוואקום שנוצר עם סגירת הפטיפון לא נמשך לאורך זמן. ב־2009 נפתח רוגטקה על חורבותיו ברחוב יצחק שדה. רוגטקה היה חלל להופעות שהחזיק אג'נדה חברתית והצליח אפילו לגרור התעניינות ציבורית לאחר שבעליו סירבו להכניס חיילים במדים. הוא נסגר ב־2012, וב־2013 – השנה שבה נבחר נתניהו לראשות הממשלה בפעם השלישית – הוקם קורו. המקום שרד שנתיים. איתי קוסקוס, שהצטרף לקולקטיב שהפעיל אותו בשנתו האחרונה, מאבחן: "הבעיה הגדולה של הסצנה היא שאין בכלל דם חדש. האנשים שאני מכיר הם אותם אנשים שהכרתי לפני עשר שנים. לא הרבה נכנסו, אלא רק יצאו. אנשים פשוט עזבו. זה ככה גם באירופה, אני רואה גם שם רק מבוגרים".

אותם האנשים. איתי קוסקוס בהופעה. צילום: דוד רוזן

חלק מחברי הקולקטיב שהפעיל את קורו התאחדו מחדש כדי להפעיל את מינוס שתיים, בהם גם קוסקוס. "מינוס שתיים היה חלל אלטרנטיבי שנותן את הבמה ללהקות בתנאים הוגנים, והלהקות באמצעות ההופעות יכולות לקיים את עצמן. המטרה היותר גדולה הייתה שיהיה שם חדר חזרות מסודר", הוא מספר, "היינו צריכים מקום לעשייה אלטרנטיבית אבל בתל אביב זה נמצא קצת בפשיטת רגל, וזה קצת לא נורמלי כי מדובר בעיר שאמורה להיות הכי שוקקת חיים עם סצנה אלטרנטיבית. אין יותר מקומות DIY". מינוס שתיים הספיק לארח כמה ערבי הופעות פאנק ולהיות נקודת מפגש לשארית הפליטה בעיר, אבל חדל מכך עקב קושי להתמודד עם הביורוקרטיה.

למרות הסגירה השיטתית של מועדוני ההופעות, יש להקות פאנק שמצליחות לפעול בישראל, ותיקות כחדשות: הפוסי של לוסי, יוסלס איי.די, Not On Tour ,Skarate Kid ,Kids Insane, Sweatshop Boys ,ZagaZaga, אלמונים מתים, Lisp ,Ghost spell ועוד.

גם בחיפה, שהייתה ידועה בסצנת הפאנק שלה בסוף שנות ה־70, עדיין פועלות להקות, גם אם מעטות. "בחיפה היה לנו גם קטע של להוכיח את עצמנו", מספר ג'ניה מברוטל אסולט, "כי החבר'ה מהמרכז הם החבר'ה מהמרכז, אתם החבר'ה מחיפה, אתם יותר פרובנציאליים. כשהוצאנו את ברוטל אסולט באו אלינו חבר'ה מלייבל DIY ואמרו לנו: 'טוב, ברור לכם שאתה מוציאים על הלייבל שלנו', ואנחנו אמרנו: 'זין, אנחנו מוציאים את זה על הלייבל שלנו', ורצינו להוכיח שאנחנו יכולים להוציא מוצר. ב־2004 הייתה נהירה לכיוון תל אביב ואז זה התחיל לדעוך ולמות".

באוגוסט האחרון – עשר שנים לאחר שהופיעה בפעם הראשונה, אז במועדון הפטיפון לצד סמרטוט כחול לבן – הופיעה להקת מח"ש לאחר ששיחררה מיני אלבום פרידה. מאייר, הסולן, חותם עשר שנות היעדרות בתובנה פסימית למדי: "התוכן יצא מהפאנק. אני חושב שיש תהליך כללי בחברה בישראל, שאנשים פחות בקטע של לעשות משהו, פחות פעילים. הוותיקים יותר נשבר להם לעשות שוב ושוב אותו הדבר. רואים את זה גם בהפגנות של שמאל רדיקלי, ככל שעבר הזמן זה הלך והצטמצם, לאנשים היה פחות כוח לאקטיביזם. אותו דבר קורה בפאנק – אין דוכן של פנזינים שאומרים משהו, או ליריקה שאומרת משהו, והסולן לא יגיד שום דבר פוליטי לפני ההופעה. הפאנק בישראל די מת לדעתי".

אולי אלה המאבקים שהשתנו והאופן שבו צריך להוביל אותם. שופין, למשל, מפנה זרקור לעבר היחס לנשים בפאנק. "הארדקור פאנק מסתכם גם בגברים מיוזעים בלי חולצה שהולכים מכות, הייתי רוצה שלתסכול שלי תהיה משמעות", היא אומרת. "הלהקה שלי הוקמה עם תחושה של חוסר צדק, שאין פה מקום לבנות. אני מרגישה הכי מוזרה כשאני עולה לשיר ואני רואה מלא בנים מסתכלים 'הנה הלהקה עם הבחורה'". פדריקו גומז מוסיף: "סצנת הפאנק בישראל מושפעת כמובן מהסקסיזם המיינסטרימי בארץ, אבל עם ההתפתחות שלה החלה לשאול יותר שאלות, ובמעגלים היותר פרוגרסיביים יש שינוי. תמיד היו נשים ולהט"בים בפאנק והסצנה מקבלת אותם יותר ויותר, גם בישראל".

אם יש סלע יציב אחד לאורך העשורים האחרונים של פאנק בישראל זו להקת יוסלס איי.די. החבר'ה מחיפה התחילו ב־1994 והיו ללהקת פאנק ישראלית שהצליחה בגדול בחו"ל. הם השתתפו באחד מאלבומי האוסף הפוליטיים ביותר של תקופתנו – "Rock Against Bush" ב־2004, בצד גרין דיי ואגדות פאנק אחרות כגון Jawbreaker ו־NOFX. יוסלס הוציאו תשעה אלבומים, האחרון ("State Is Burning") יצא ב־2016 והוא גם הפוליטי ביותר שבהם.

"אנחנו באנו מראש עם ג'וק שהוא כנראה לא נפוץ, חיידק – לאהוב את המוזיקה הזאת כל כך שאתה רוצה גם להחזיר לה", אומר ברגר. "וזה מפוצל, אתה גם בשליחות. אנחנו לא אנשים גאים כל כך, אבל אנחנו גאים מאוד במוזיקה הזאת, לא שלנו, בכללי. זה מרגיש כאילו אף פעם לא היה דיבור לא לעשות את זה, אבל אם היינו עושים את זה רק פה לא היינו יכולים לשרוד יותר מ־10־12 שנה, זה בערך משך הזמן הכי קיצוני של להקות".

המטפיזיקה של הפאנק

אחרי כל זה, מה זה פאנק? חבר אמר לי דבר יפה לא מזמן: "מתישהו החיים מכים בך, ואתה יותר מבין שההתעקשות על הדבר הזה חונקת אותך ואתה מבין שאין חומר גלם לכל המחשבות האלה. אתה כבר לא יכול, אתה מרגיש שאתה רץ על כלום, הדבר הזה שחשבת שהוא ראוי, אתה מסתכל בעיניים של האנשים ואתה לא רואה שותפים לדבר הזה. אותי אף פעם לא עניין להיות אלטרנטיבה מוזיקלית, מבחינתי יש לזה גם היבטים מטפיזיים ורליגיוזיים. אם הופכים את הפאנק לנגד הזה ונגד הפה, אתה ממעיט בערכו".

אז אולי פאנק הוא אותה נקודת חיכוך הקיימת בתת המודע הקולקטיבי ובכל אחד מאיתנו, המקום הזה שבו מי שאנחנו חולמים ורוצים להיות ומה שאנחנו נהנים להיות נלחם לעד במה שהחיים מכתיבים לנו להיות.