צ'יק צ'ק צ'וק

זוג מכנסוני דפוק אותי קצרצרים וכרס בירה. זה הדבר העיקרי שכותב שורות אלה זוכר מהמפגש הראשון עם ניק אופר, הפרונטמן הפרוע של צ'יק צ'יק צ'יק, בהופעה בדנמרק לפני כמעט עשר שנים.

מה שבא אחר כך כבר יותר מעורפל אבל היה שם הרבה בוץ, נענועי תחת, חבורה מדהימה של נגנים שבין שיר לשיר החליפו זה עם זה כלי נגינה, וקהל שלא ידע את נפשו מרוב שמחה וקפיצות באוויר. תשאלו אותי מה ההופעה הכי טובה – או לפחות הכי מרקידה – שראיתי בגלגול הזה, ואענה לכם בשלושה סימני קריאה שהם הדרך התקנית לכתוב את השם הבלתי אפשרי של צ'יק צ'יק צ'יק.

חוץ מזה הם גם הוציאו השבוע אלבום חמישי ומשובח כרגיל, "Thr!!!ler", שמספק תירוץ מצוין להתקשר אל אופר בשלוש לפנות בוקר שעון ניו יורק ("אני איש של לילה", הוא מעדכן) כדי לברר איך מתחזקים את האנרגיות אחרי עשור וחצי של ענטוזים. "זה מצחיק", אומר אופר, 41. "כולם מופתעים שאנחנו עדיין כאן ושואלים אותנו למה. אם אתה זוכר את ההופעה ההיא אתה מכיר את ההרגשה. אני מניח שכשהכיף ייגמר אני אמצא משהו אחר לעשות אבל אני לא מכיר שום דבר שמשתווה להרגשה הזאת".

הרבה נגנים עברו בהרכב שלכם במשך השנים. מי בעצם הגרעין של צ'יק צ'יק צ'יק?

"קשה לומר. ארבעת המייסדים של הלהקה עדיין חברים בה, אלה שהצטרפו אחר כך הפכו לחלק מהמשפחה וזה מרגיש כאילו הם תמיד היו פה. נדמה לי שזה מסביר איך הלהקה ממשיכה לפעול כל כך הרבה שנים. הקמנו אותה מתוך מחשבה עם מי מהחברים שלנו יהיה כיף לשבת בתוך ואן. לא ידענו שזה אומר שנשב עם אותם האנשים במשך 16 השנים הבאות".

את 16 השנים האלה – שהתחילו לפני הגל הגדול של להקות הרוק שגילו את הדיסקו וכיוונו את עצמן מחדש למצב "הרקד" – צ'יק צ'יק צ'יק העבירו לא רק בנסיעות אלא גם ובעיקר בג'אמים ארוכים של Fאנק נזיל שלקחו את הצליל של הלהקה אל כיוונים חופשיים מאוד. לא רק הדים ל־Fאנק־רוק הקליפורני היו שם (סגנון שהרד הוט צ'ילי פפרז הכניסו עמוק למיינסטרים), אלא גם פאנק פוליטי עצבני, גיטרות אפריקאיות, היפ הופ, יורוהאוס מתחילת הניינטיז ושימוש אינטנסיבי באפקט דיליי שהגיע מעולמות הדאב ואיחד את כל המרכיבים האלה לטריפ ארוך ומהדהד.

ההתפזרות הזו היא כנראה הסיבה שמבחינת מעמדם התרבותי צ'יק צ'יק צ'יק – במקור מסקרמנטו, קליפורניה – אף פעם לא נחשבו בכירים כמו למשל אל סי די סאונדסיסטם הניו יורקיים – נציגי החוף המזרחי של הזרם שהעדיפו צליל אחיד יותר ואת הז'קטים המאופקים של ג'יימס מרפי על פני מכנסונים קליפורניים נוחים להזעה כמו של אופר. על הגעגוע האמביוולנטי של אופר לקליפורניה (צ'יק צ'יק צ'יק עברה לניו יורק בסופו של דבר) אפשר לשמוע ב"Californiyeah" המעולה מהאלבום החדש של הלהקה. הקטע שבא לפניו, "Slyd", מייצג את ההתפזרות הסגנונית של החבורה ועל פי אופר היה אמור להיות "קפיצה אחורה אל שנות ה־90, משהו כמו 'Pump Up The Volume' שנשמע כאילו הוא סומפל מכמה שירים שונים" (ולא, זה לא "אנה פרנק" שאופר מהמהם בתחילת השיר, אלא לסירוגין "Innisfree" ו"Ain't it free" שהוא מצטט מפואמה של המשורר וויליאם בטלר ייטס).

החיבה שלכם להאוס מצעדים אירופי מתחילת הניינטיז הייתה שם תמיד או שהיא חלק ממחזור הנוסטלגיה, עכשיו כשאנחנו 20 שנה אחרי?

"שניהם. זה בא עם הזמן אבל עוד כשהקמנו את הלהקה ניסינו לשים את הידיים על כל דבר רקיד, ואני זוכר שעפתי על שירים שבתחילת שנות ה־90, כשעוד הייתי בקטע של פאנק, התנשאתי עליהם. פתאום חשבתי – וואו, בלאקבוקס (הרכב האוס איטלקי שאחראי ללהיט 'Ride on Time' – י"ב) הם בעצם ממש טובים. יש אפקט של ראי במוזיקת פופ: משהו הופך ללהיט, אחר כך לפאסה, אחר כך הוא נשכח ואז הוא שוב מרגיש פרש (fresh). זה תהליך מעניין וגם מאוד הכרחי".

יש פחד שגם אתם תגיעו לשלב המיושן?

"כן, ברור שזה בראש שלנו, אבל קצת פחד הוא דבר טוב ללהקה. להקה צריכה להילחם וזה חשוב. אתה חייב לדחוף את המוזיקה, כאילו מישהו מנסה לתפוס את העקבים שלך ואתה בורח ממנו".

אמריקה נמצאת עכשיו בטירוף של מה שנקרא אצלכם EDM – אלקטרוניק דאנס מיוזיק.

"בכנות, זה די מרגש. ב־20 השנים האחרונות, אפילו כשרוק נחשב מהפכני עם נירוונה או עם הסטרוקס, עדיין היה בו אלמנט של רטרו. אבא שלי יכול להבין את הסטרוקס, אבל הוא לא יכול להבין EDM, ויש מה לומר בזכות העניין הזה".

איזה תנאים צריך כדי להפוך הופעה שלכם למעולה באמת?

"להופיע בגשם זה תמיד טוב, הקהל משתגע כשיורד עליו גשם ומעריך את זה שאתה איתו בתוך החוויה. הופענו כבר במזג אוויר סוער כמו טייפון, בראש השנה האחרון ירד עלינו שלג, אז אנחנו יודעים להתמודד".